10.11.94
המערערת קנתה מהמשיבה, שהיא יבואן של מכוניות תוצרת פורד, רכב מסוג טרנזיט חדש תמורת סך של 49,497 שקלים.
המערערת טענה לקיומן של אי התאמות שונות ברכב בגין העידר מאוורר עד להתקנתו לאחר נסיעה של 757, 2 הק"מ הראשונים, דבר שגרם, אליבא טענתה, להתחממות יתר של המנוע ולשחיקתו, פגמים בתיבת ההילוכים, מנוע לא תקין, דבר שבא לידי בטוי בכך שהמכונית לא "סוחבת", נזילות במערכת הזרקת הדלק, הפרישי גובה בין הצדדים הקדמיים של הרכב, דבר שגרם לשחיקה מואצת של הצמיגים.
בימ"ש אמד את הפיצוי המגיע למערערת, בנכוי אשם תורם שהעמידו על 40%, ע"ס 15,033 שקלים לפי הפירוט הבא:
עבור החלפת הדפרנציאל 4,056.60 שקלים
הוצאות עבור תיקונים 2,000 שקלים
4 ימי השבתה 4,000 שקלים
אבדן ההנאה משמוש ברכב 000, 15 שקלים 25,056.60 שקלים בנכוי 40% עבור אשם תורם (פסקה 11 לפסה"ד) 10,022.64 שקלים 15,033.96 שקלים כן חייב את המשיבה בתשלומו למערערת בתוספת הוצאות ושכ"ט.
על פסק דין זה נסבים הערעורים שבפנינו.
בחובה זו לא עמדה המשיבה, אליבא קביעותיו של בימ"ש קמא שקבע קיומה של אי התאמה במשמעת סעיף 11(3) לחוק המכר תשכ"ח- 1968 ברכב שנמכר.
...
בימ"ש דן בפריטי אי ההתאמות וקבע כדלקמן:
חוסר המאוורר בהתחלת השימוש ברכב:
בימ"ש קמא הגיע למסקנה על סמך העובדות שפרט בהרחבה שחסרון המאוורר לא היה בו כדי לפגוע בתפקוד הרכב עד להתקנתו ולאחריה.
הכלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שקבע בית משפט קמא, אשר שמע וראה את העדים אלא במקרה שמתגלית טעות גלויה וברורה או שמוסקת מסקנה מוטעית מחומר הראיות שהיה בפני בימ"ש (ראה ע.א. 359/84 פס"ד מא(4) 19 בע' 22; ע.א. 733/88 פס"ד מה(5) ע' 705 בע' 713ה).