חובת זהירות קונקרטית של מחזיק במקרקעין כלפי מבקרים

כבר נפסק בעבר, לא אחת, כי על מחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים במקרקעין (ראו: ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (19.2.07); עניין ועקנין – פסקה 5).

מכאן, שככל שמדובר על אותם סיכונים טבעיים הנובעים מן הפעילות הספורטיבית לא תוטל חובת זהירות קונקרטית על כתפי מחזיק המקרקעין (השוו: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם (9.1.84)).

...

לאחר שבחנתי לעמקן את העדויות שנשמעו לפניי, לעניין אופן התרחשות התאונה, נחה דעתי, כי יש לקבל את גרסתו של התובע ביחס לנפילה כתוצאה מבור שהיה בחורשה, והיא נמצאה מהימנה בעיניי.

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת.

הנתבעות תשלמנה לתובע סך של 761,400 ₪, כמפורט לעיל.

אין מקום להכביר מילים באשר לחובה המושגית המוטלת על מחזיק במקרקעין כלפי המבקרים בו, מקל וחומר שעה שעסקינן בחברה אשר מפעילה עסק לניהול אירועים אשר כל מהותו הנה אירוח של קהל מוזמנים.

לכן, יש לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית, האם הופרה בנסיבות מקרה זה והאם קיים קשר סיבתי בין ההפרה לנזק, כאשר רמת הזהירות הראויה תיקבע על ידי בית המשפט על פי אמות מידה אובייקטיביות כמו גם שיקולים של מדיניות משפטית תוך איזון "בין האנטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי, לבין האנטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האנטרס הצבורי בהמשכה או בהפסקתה כל אותה פעילות. על בית המשפט להיתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להיתחשב בחשיבות החברתית של הפעולה, עליו לשקול את האמצעים הדרושים לשם מניעתה ..." (שם).

...

לא שוכנעתי, כי במקרה זה קיומו של מעקה כאמור, היה משנה את אופן קרות התאונה או מביא למניעתה.

לאור הראיות שהובאו, אני סבורה כי ענייננו משתייך לקבוצת הנפילות "הרגילות", המהווה סיכון רגיל במרחב הפרטי והציבורי.

סיכום בהעדר הוכחה כי עסקינן בסיכון בלתי רגיל, ובהעדר הוכחת רשלנות - התביעה נדחית.

הודגש כי חובת הזהירות של מחזיק במקרקעין כלפי מבקר בקרקע שבחזקתו אינה מוגבלת לחובת המחזיק שלא לפגוע במבקר אלא משתרעת גם על פעולות צפויות של צד שלישי על הקרקע בגין סיכון בלתי רגיל שנוצר על-ידו.

קיומה של חובת זהירות קונקרטית נקבע על-פי מבחן הצפיות, ובגדרה יש לבחון האם בנסיבות המיוחדות של המקרה הנידון יכול וצריך מחזיק סביר במועדון לצפות את היתרחשות הנזק למי שניזוק בפועל.

...

סבורני, כי בענייננו יישום מבחן הצפיות עם מבחן השכל הישר, מוביל למסקנה כי לא ניתן לצפות שעובדים מאותו מקום עבודה, אשר התכנסו יחדיו עם בני זוגם לערב גיבוש חברתי שאמור להיות חוויה מהנה, יהפכו את האירוע לזירת אלימות, וימטירו בקבוקים שבורים זה על גופו של זה. לפיכך, אף אם התרשלה בעלת המועדון (וכאמור, הגעתי למסקנה כי לא כך הדבר), הרי שהתנהגותם האלימה של הפורעים ניתקה את הקשר הסיבתי בין אותה התרשלות לבין הנזק הגופני שנגרם לתובע.

לפיכך, אין מקום להידרש לטענה בדבר קיום עוולה זו. התוצאה מאחר ולא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות מס' 1 ו-4 ביצעו כלפיו את עוולת הרשלנות, דין התביעה נגדן להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה נגד נתבעות אלו, ומחייב את התובע לשלם לכל אחת מהן שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל מהיום.

ביהמ"ש העליון בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 (להלן: "פרשת ועקנין") מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז) ציין ביחס לחובת הזהירות המושגית של בעל מקרקעין, כי: "הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלות במקרקעין יוצרת לעתים אפשרות למנוע סיכונים, גם לאחר שהשליטה נסתיימה. מכאן הצידוק בהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות בגין נזק ספציפי תקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית". וביחס לחובת הזהירות המושגית של המחזיק במקרקעין, כי: "שליטה ופקוח אלה מבססים קיומה של חובת זהירות מושגית". מעבר לחובת הזהירות המושגית, יש לבחון האם במקרה הקונקרטי חב הנתבע 1 לתובעת חובת זהירות קונקרטית, כאשר זו הוגדרה על ידי כב' השופט ברק בפרשת ועקנין כך: "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". אין חולק, כי הנתבע 1 הנו המחזיק במקרקעין.

מכאן לטעמי, לא יכול להיות חולק כי לנתבע 1 גם חובת זהירות קונקרטית כלפי המבקרים במקרקעין בהם הנו מחזיק שעשו שימוש במעלון.

...

המחלוקות שבין הצדדים לאור כל האמור לעיל, המחלוקות שבין הצדדים הינן כדלקמן: (א) אופן התרחשות התאונה.

בהעדר תימוכין להוצאות אין מנוס מלבצע אומדן להוצאות אלה, ואלה יעמדו על הסך של 300,000 ₪ גלובלית לעבר ולעתיד נכון להיום.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, יישאו הנתבעים 1,3,6 ו- 7 בנזקי התובעת ביחד ולחוד.

מעבר לאמור לעיל ישלמו הנתבעים 1,3,6, ו-7 ביחד ולחוד בסך של 50,000 ₪ כהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך 400,000 ש"ח (כולל מע"מ).

בבחינת חובת הזהירות (המושגית והקונקרטית) – על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק היתקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיזי והן במישור הנורמאטיבי, בכפוף לקיומם של שקולי מדיניות משפטית שמצדיקים, במקרה נתון, את צימצום הקף האחריות הנזיקית (עניין ועקנין לעיל).

בנידון, אין מחלוקת בדבר חובת הזהירות המוטלת על מחזיק המקרקעין כלפי המבקרים בשטחיו (ראו והשוו: ע"א 1068/05 עריית ירושלים נ' מימוני, פסקות 13-12 (14.12.2006).

אכן, טענה לקיומו של אשם תורם מצד התובעת, הייתה יכולה להשמע מפיו של מחזיק המקרקעין, ובכל מקרה היא מועלית גם מפיו של המתקין.

...

לאחר מתן הדעת למכלול הנסיבות והקבלות שצירפה התובעת לתצהירה (נספח 4), לרבות התיאור הכללי ביותר שבסעיף 21 לעניין עזרת הזולת, לוּ הייתה מתקבלת התביעה, גובה הפיצוי בראשי נזק אלה היה מועמד על סך גלובלי 25,000 ₪.

אשם תורם: לאור האמור בסעיפים 63-60 לעיל, בשים לב לשעת קרות התאונה ונסיבותיה, לוּ הייתה מתקבלת התביעה נגד המתקין, שיעור האשם התורם של התובעת היה מועמד על 20% מגובה החבות הכוללת.

מכאן, אילו הייתה מוטלת אחריות נזיקית על המתקין, תביעת התובעת נגדו בשיעור חבותו לעיל, הייתה נבלעת בקצבאות המל"ל. תוצאה התביעה נגד המתקין, נדחית.