חובת זהירות מעסיק לפגיעת עובד מחוץ לשליטתו

אחריות לחיאני: כיום, אין עוד חולק, בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, של מעביד, כלפי עובדו (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993); להלן – עניין שירזיאן; ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345, 349 (1993); להלן – עניין סובחי).

ומתי ייחשב סיכון כבלתי סביר? התשובה משתנה מעניין לעניין על-פי נסיבותיו ורק בשל מחדל המעביד בנקיטת אמצעי זהירות סבירים אל מול הסיכון הבלתי סביר, תוטל אחריות לפצוי העובד שניפגע בתאונה.

כך בעיניינו של המחזיק וכך גם בעיניינו של מנהל הפעילות במקרקעין, באשר גם זו יוצרת זיקה וקשר, שעניינם, שליטה ופקוח על המקרקעין, בין מנהל הפעילות, שהִנו בעל השליטה, לבין המבקר בה. שליטה ופקוח אלה, מבססים אף הם, קיומה של חובת זהירות מושגית (עניין ועקנין, לעיל).

ומצד שני, בנסיבות בהן תובע היה מחוץ למעגל העבודה תקופה ממושכת, כבעניינינו, ולא רכש ניסיון, ידע או כישורים מיוחדים בעיסוקו שקדם לתאונה, אין הוא נידרש להסבה מקצועית, כשם שעלול להזקק לה מבוגר בעל ניסיון תעסוקתי, שהפגיעה איננה מאפשרת לו לחזור לעיסוקו הקודם, ומכאן, כי שיעור הגריעה מכושר הישתכרותו עשוי, בנסיבות אלה, להיות זהה, בהעדר טעם לסתור, לשעור נכותו התפקודית, הגם שאיננו זהה לשעור הנכות הרפואית (דוד קציר פיצויים בשל ניזקי גוף 573 [מהדורה חמישית] 2003; להלן – קציר).

...

בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, הנני סבור כי יש להעמיד את אחריותו של לחיאני הנושא בעיקר האחריות, בשיעור של 80% בגין אחריותו הישירה ובעניינה של גן השקמה בשל אחריותה העקיפה, בשיעור של 20%.

סוף דבר: הנני מחייב את הנתבעים (גן השקמה ומבטחת אחריותה מצד אחד ולחיאני ומבטח אחריותו מצד שני) לשלם לתובע, יחד ולחוד, סך של 435,787 ₪, בצירוף הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6%.

בגדר ההודעה הנני קובע כי הנתבעים, בינם לבין עצמם, יישאו באחריותם כלפי התובע בשיעורים שקבעתי לעיל.

חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובדיו הוכרה זה מכבר בפסיקה באופן גורף, במסגרתה נקבע, בין היתר, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 27.12.10)].

זאת, להבדיל מהמעסיק, שנעדר שליטה מוחלטת באתר העבודה וממילא חסר שליטה בפיגום מושא התביעה, הגם שכאמור אינו חף מאחריות, זאת משהיה מצופה ממנו לנוכח קירבתו לתובע, שלא יסתמך על הקבלנית הראשית בהקשר זה, אלא ימלא חובתו כלפיו ויפעל למתן הדרכה מתאימה עוד בטרם שליחתו לבצוע העבודות, ולחלופין, יוודא שבהיעדר הכשרה מתאימה הוא לא יבצע עבודה בגובה וכן יוודא שהתובע עובד בסביבת עבודה בטוחה דיה.

עוד נפסק, כי "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על ביטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לידרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדוקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סכוני גוף. ועוד הכירו בתי-המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה השקטה של אולם המשפטים ..." [ההדגשה אינה במקור] [בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נגד שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט (3) 205 וראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415]; מטעמים אלה, קיימת נטייה שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל אשם תורם, אלא במשורה ואך במקרים בהם אשמו של אותו עובד כגורם לתאונה בולט לעין.

דא עקא, שבעדותו לפניי אישר התובע, כי לנוכח מצבה של אמו, הוא מתגורר עימה ועוזר לה בתשלום שכר-הדירה, חשמל ומים, בעריכת קניות, ניקיון וכביסה; הגם שאחיו התגורר עימם במועד התאונה, הוא היה עסוק בניהול מסעדה שפתח ורוב שעות היום שהה מחוץ לבית, כך שרוב הזמן התובע הוא שטיפל באמו ועם עזיבת אחיו ומאז שאינו מתגורר עימם, הטיפול באמו "נפל" עליו (עמוד 35 לפרוטוקול בשורות 5-22 ועמוד עמוד 36 לפרוטוקול בשורות 22-31).

...

עם זאת, מקובלת עליי טענת הקבלנית הראשית והכשרה, לפיה אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק, כפי שהתפרסם לאחרונה, אלא להיזקק לשכר ממוצע במשק הנמוך ממנו והמשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב חירום, זאת בשים לב לעובדה שנתון השכר כפי שהתפרסם לאחרונה גבוה ב- 14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה ששכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע [ראו ת.א. (מחוזי ירושלים) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.8.20)].

לפיכך, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,309,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 192,540 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 906,468 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 150,000 ₪ _____________________ 1,309,008 ₪ בניכוי תגמולים- 659,379 (-) _____________________ 649,629 ₪ הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 649,629 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, כל אחד בהתאם לשיעור חלקו היחסי באחריות לתאונה, זאת בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 129,925 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחים מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

חובת הזהירות של המעסיק מתפרשת גם כאשר העובד מבצע את העבודה מחוץ למפעלו או לחצריו של המעסיק וגם במקומות שאין למעסיק שליטה מלאה עליהם (ראו ע"א 246/72 משה נ' דרומנו, פ"ד כז(1) 712, 717 (1973); ע"א 971/03 בגא נ'מלול (פורסם בנבו, 10.11.2005); עניין בוארון; ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)).

כדי להבטיח קיומן של פעולות אבטחה תקינות יש צורך בעידוד עובדים להישתלב בתחום זה ולא ליצור הרתעה מפני הישתלבות כח אדם (לרבות צעיר ואיכותי) בתחום עיסוק זה. הקביעה כי לא תקום חובת זהירות של מעביד או חברה שמכשירה מאבטחים בכל מקרה של נזק גוף בשל הטענה כי מדובר בעסוק מסוכן מטבעו, תביא בסופו של דבר לפגיעה בגיוס כח אדם איכותי למשימות אזרחיות אלו.

...

אין בידי לקבל את טענות הנתבעת שלא הוכח כי עאמר עבד כלל בשירותי מודיעין אזרחי או כי השתתף בקורס.

מתוך הסכום הנ"ל יש לנכות אשם תורם בשיעור של  15%, לפיכך התוצאה היא 268,801 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצוי בסך של 239,951 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 24%.

כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את סכום האגרה ששולמה בהליך זה ואת הוצאות המומחה מטעמו וחלקו בשכר מומחה בית המשפט בהתאם לאישורים בדבר תשלומם בפועל, משוערכים למועד מתן פסק הדין.

. עוד אציין כי בפרשת ולעס, נקבעו מבחנים פרטניים לבחינת יסוד הצפיות: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטאניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את היתנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם היתרחשו בעבר במקום הארוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הנו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הבצוע; האם, בהיתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים...; האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה" (שם, פסקה 14).

"ככלל חלה חובת זהירות מוגברת על מעסיק כלפי עובדו, הכוללת את החובה לנקוט בכל אמצעי הזהירות הסבירים, ובכלל זה להכשיר, להדריך, לפקח ולספק לעובד כלי עבודה מתאימים לצורך ביצוע העבודה." הטאבלט שניתן למורים המועסקים ברשת דרכא, הנו כלי עבודה לכל דבר ועניין.

העובדה כי התובעת נפגעה בין כותלי בית הספר וכתוצאה משימוש שעשתה בכלי בית ספרי, מחזקת את המסקנה כי יש להטיל חובת זהירות רחבה יותר הכוללת גם את סוג הנזק הכללי של פגיעה בפרטיות.

מדובר בארוע שנולד עקב מעשה רצוני של התובעת, מחוץ לעבודתה, אשר אפשר את הפגיעה בהמשך בפרטיותה.

...

על כן אני מחייב את הנתבעת 1, דרכא בתי ספר, לשלם לתובעת סך של 40,000 ₪.

על כן אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט בשיעור של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

על כן התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 5, נדחית ללא צו להוצאות.

התובע מדגיש כי על הנתבעת 1 קמה חובת זהירות מושגית וקונקרטית למנוע סיכונים אשר עלולים לפגוע בעובדים, כאשר במקרה דנן, הנתבעות עיוולו כלפיו בעוולות של הפרת חובה חקוקה.

אין מחלוקת אם כן כי מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי העובד וכך גם בעל השליטה במקרקעין אך לגבי הסוגיה אם על הנתבעות היה לצפות במקרה הספציפי הנ"ל את היתרחשות התקיפה העבריינית לשיטת התובע וכפועל יוצא לנהוג אחרת, לא שוכנעתי כי התשובה חיובית כפי שיפורט בהרחבה להלן.

מהנראה בסירטון ניכר כי אופן הליכת התובע אינו תואם בריחה אלא הליכתו איטית יותר (דקה 2:05) מה שתואם יותר יציאה מהסניף ליפגוש את הלקוחות מחוצה לו. גם בעיניין זה היה מצופה כי התובע יזמן לעדות מי מהנוכחים במקום לחזק טענתו כי הלקוחות הורו לו לצאת החוצה או כי מצוי היה במצוקה, אך גם זאת לא נעשה.

...

למעלה מזאת אפילו הייתי מקבל גרסת התובע כי הלקוחות פעלו באלימות כלשהי כלפיי הקופאית והוא הרגיש צורך להתערב לעזרתה עדיין התובע מבקש הלכה למעשה לייחס לנתבעות אחריות בגין מעשה תקיפה שבוצע כלפיו על ידי צד שלישי ואוסיף ואומר כי ממילא אני סבור כי אירוע זה לא היה צפוי בנסיבות העניין ואפרט.

אשר על כן, שוכנעתי לקבוע כי אפילו לא היה בכוונת התובע להסתכן מרצון ולהביא עצמו לכדי עימות הרי ממילא תקיפת התובע על ידי אחר היא בבחינת גורם זר מתערב אשר לא ניתן היה לצפות ולמנוע, ולפיכך לא התגבשה חובת זהירות קונקרטית.

יש לציין כי אכן גם בגרסת הנתבעת התגלו אי אילו תמיהות: ראשית הגם כי התובע הוא הנושא בנטל היה מצופה כי הנתבעת תביא עדים כאמור שהיה בו לחזק עמדתה בנוגע למהלך האירועים, ואף זאת להביא לעדות עדים שלא נכחו באירוע התגלו סתירות בעדות העד קביזון לעניין טענתו הראשונה כי התובע יצא אחר הלקוחות וחזרתו מעמדתו זו בבית המשפט (עמ' 28 ש' 11-28) ניסיונו של העד קביזון להקטין מההתנהלות המאיימת של הלקוחות כלפיי הקופאית בכך שטען כי רק קיללו אותה בניגוד לדבריו בתחקיר הביטחון (פרוטוקול הדיון מיום 20.4.23 עמ' 24 ש' 33-38 עמ' 25 ש' 7-11 עמ' 26 ש' 3-4) סוף דבר, התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו ועל כן התביעה נדחית.