בדברי ההסבר לתקנה נאמר כך:
"על פי המצב הקיים היום אין הוראה בתקנות בית הדין לעבודה המתייחסת לאפשרות להטיל ערובה על תובע להבטחת הוצאותיו של נתבע. הטלת חובה על תובע להפקיד ערובה כתנאי לקבלת כתב תביעתו או בשלב מאוחר יותר, נועדה במקרים המתאימים להבטיח כי אם התובע ייכשל בתביעתו ובית המשפט יטיל עליו הוצאות לטובת הנתבע הוא אכן ישלם זאת. בנוגע לתביעות המוגשות על ידי מי שאינם תושבי ישראל גובר הצורך להבטיח כי נתבעים יוכלו להפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועלול להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים. אמנם הטלת ערובה כאמור עלולה לפגוע בזכות הגישה לערכאות ככל שאינה מידתית ושאינה לתכלית ראויה. עם זאת, נוכח השונות בין אזרחי ישראל ותושביה לבין נתינים זרים, יש הצדקה לקביעת הסדר מחמיר יותר לגבי האחרונים. בתי הדין לעבודה עושים כבר היום שימוש בסמכות להטלת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 ... השמוש בהטלת ערובה לפי תקנות סד"א בבתי הדין נעשה בעיקר כאשר התובע אינו מציין את מענו בתביעתו, ואולם בפסיקה נקבע כי הפעלת הסמכות תיעשה במתינות, תוך הבאה בחשבון של ייחוד משפט העבודה בהפעלתה ... כמו כן נקבעו בפסיקה אמות מידה להטלת ערובה למי שאינו תושב ישראלי, ובפרט בנוגע לתושבי הרשות הפלסטינית שרבים מהם עובדים בישראל (ע"ע 1424/02 אבו נסאר – Saint Peter in Gallicantu (6.7.2003) (להלן – עניין אבו נסאר)). יצוין, כי התיקון המוצע מחייב אמנם כבררת מחדל לקבוע ערובה לבקשת תובע [צ"ל נתבע – ל.ג.] מקום שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל. ואולם, לצד החובה ההסדר המוצע כולל מספר רכיבים כלהלן: ראשית, הטלת ערובה אינה נעשית באופן אוטומאטי אלא לבקשתו של נתבע בלבד. באופן זה, מוטל על הנתבע לעשות מעשה אקטיבי על מנת לחייב את התובע, וכן בית הדין מחויב לקיים הליך שפוטי לפני הטלת ערובה (זאת, להבדיל מהליך אוטומאטי שאינו מצריך הליך שפוטי וחוסם את התובע עוד בשלב הגשת התביעה אצל מזכירות בית הדין). שנית, על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו.
...
נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, כי על פי עמדת המדינה בעתירה לבג"צ התקנה "לא משנה הרבה לעומת המצב הקודם", כי ההלכה המחייבת גם לאחר התיקון היא ההלכה שנפסקה בעניין אבו נסאר, וכי "ניתן לשאוב אותו אל תוך התקנה במסגרת ההגדרה והתיחום של המונח 'ראשית ראייה'". לדעתנו, לא ניתן להתעלם מכך שהתקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע לבין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.
לפיכך, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון כמפורט לעיל, ובהתחשב גם בסכום התביעה הגבוה, 223,898 ₪, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לחייב את העובד בהפקדת ערובה, אם כי שלא מנימוקיו.
כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הערובה שבו חויב העובד.
סוף דבר –לאור האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ערעורו של העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייבו בהפקדת ערובה נדחה.
