חובת הנמקה בפסק דין של בית משפט המפקח על המקרקעין

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 18908-01-22 קורנר ואח' נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ולבניה ואח' בפני כבוד השופטת תמר שרון נתנאל העותרים 1.דב דוד קורנר 2.מאירה קורנר 3.יוסף דנה 4.שלומית דנה 5.דליה שוורצבלט 6.תמר פאולין פדות קלויזמן 7.חי פדות 8.נועה שנער מולדר 9.נו סוק מולדר 10.שושנה בן דוד 11.נפתלי בן דוד 12.אמנון רדלמן 13.****ה רדלמן 14.דימיטרי בוגוסלבסקי 15.לאורי פרידמן 16.שמואל פרידמן 17.שושנה וילסקר ע"י ב"כ עוה"ד איילה סגל גבסי ואח' המשיבים 1.ועדת הערר המחוזית לתיכנון ולבניה באמצעות פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי ע"י ב"כ עוה"ד אביטל טוביאנה אורן 2.ועדה מקומית לתיכנון ולבניה חיפה ע"י ב"כ עוה"ד שי וינברגר ועו"ד אסא קייזר 3.מבנים תוצרת הארץ בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד זיו לוטן פסק דין

פסק דינה של כבוד המפקחת על רישום מקרקעין, ניתן ביום 6.3.22, לאחר שכבר הוגשה תכנית מתוקנת, על פי ההחלטה המשלימה של ועדת הערר.

טענות העותרים נגד התכנית נבדקו ונבחנו לגופן, על בסיס כל האמור לעיל, החלטות הועדה נומקו היטב ולא קמה עילה להתערבות בית המשפט המינהלי.

הועדה המקומית רשאית להיתחשב בחלוקה הקניינית בין שני הבניינים הבנויים על החלקה, אך אין חובה לחשב את מספר יח"ד הניתנות לאישור במקרקעין על פי מפתח קינייני דוקא.

...

לאור כל האמור לעיל, לא קמה עילה להתערבות בית המשפט המנהלי בהחלטה המקורית, בעניין הסדרי החניה.

התוצאה התוצאה היא, שאני דוחה את העתירה, בכפוף לכן שאני מורה ליזם להוסיף מראה, ברמפה המובילה לחניון התת-קרקעי, במקום המיטבי על פי חוו"ד יועץ תחבורה.

בשים לב לנושא הנדון ולשאלות שעלו בעתירה, החלטתי שלא לחייב את העותרים בהוצאות העתירה.

ביום 21.6.2022 הגישו התובעים בקשה לחידוש ההליכים בהליך הקודם, וביום 6.7.2022 ניתן פסק דינו של בית המשפט, כב' סג"נ השופטת יהודית שבח, המורה על מחיקת ההליך הקודם וזאת מהנימוקים הבאים: "...מלכתחילה, עיכוב ההליכים בתביעה נסמך על ההנחה לפיה בכוונת התובעים למצות את ההיתדיינות בתביעה הראשונה (התביעה נגד דיירי הבניין – ע' ר'), וזאת הן לצורך זיהויו, גידורו, וכימותו של הנזק נושא התביעה, הן לצורך מניעת גבייה כפולה ומיותרת של עדויות, אף כדי למנוע חשש לקביעות סותרות. התובעים, מסיבותיהם, לא מיצו את התביעה הראשונה, זנחו אותה, אף לא מיצו את הליך הגישור אליו הופנו (וראה האמור בעיניין זה בתשובת הנתבעים בתביעה הראשונה מיום 29.11.2021, ומכתבה של המגשרת שצורף לתשובה לפיו לאחר ישיבה שהתקיימה בפניה והצעת שכר טירחה – "לא קיבלתי מהצדדים כל תגובה - מטוב ועד רע – וגם פניותי אליהם לא נענות, ולו כמתחייב מכללי נימוס אלמנטאריים").

תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (המוחלת, בהתאם להוראת תקנה 180(ג)(1) גם על הליכים שניפתחו קודם לתחילת התקנות) מורה כי "חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן". תקנה 41(א)(5) מסמיכה את בית המשפט "להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד... כל נימוק אחר שלפיו הוא סבור שראוי ונכון למחוק את התביעה". התביעה הראשונה הוגשה בשנת 2011.

על כן ועת המדובר בשאלות המערבות עובדה ומשפט, דינה של טענת ההתיישנות להתברר במסגרת הדיון בתובענה ולא כטענת סף. לטענתם, יש להחיל את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ולקבוע כי לכל המוקדם מירוץ ההתיישנות מתחיל מעת שהתוודעו למחדלי הנתבע בעקבות פסק דינה של המפקחת על המקרקעין, שניתן בעתירת דיירי הבניין למתן צו מניעה לבנייה בגג.

על כן, וככל שבקשת הנתבע למחיקת ההליך תיתקבל כעת, יווצר מצב בפועל בו משמעות החלטת המחיקה שניתנה בהליך הקודם, היא בפועל דחיית התביעה, לעניין זה ראו החלטת בית המשפט בת"א (מחוזי ב"ש) 50002-05-10 קרני ניסים נ' תמר מפעלי רהיטים בע"מ (01.02.2011, להלן: עניין ניסים) : "כאשר בית המשפט שדן בהליך הראשון מחליט כי יש מקום לעיצום חמור של דחיית התובענה – עשוי התובע לערער על כך, ואולי אף לזכות בערעורו; בשים לב לזכות החוקתית לגישה למשפט. אולם, אם בית המשפט שדן בהליך הראשון לא ראה לנכון, חרף מחדליו החמורים של התובע, לדחות את תביעתו, אלא רק למחוק אותה – יש בכך כדי להביא להסתמכות התובע על זכותו לחזור ולהגיש את התביעה, למצער תוך שנה (בנסיבות של היתיישנות). כלומר, תובע שתביעתו הראשונה נמחקה, ולא נדחתה – עשוי להמנע מלערער על פסק הדין, תוך הסתמכות על זכותו להגיש-מחדש את התביעה.

...

בכך יימצא בית המשפט הדן בהליך השני פוגע בציפייתו הסבירה של התובע כי יוכל להגיש מחדש את תביעתו שנמחקה, לאחר ששילם לנתבע הוצאות בגין מחדלי ההליך הראשון והטרחתו הכפולה של הנתבע.

מחיקת תביעת המנוחות לעניין זה אני מקבלת את טענות הנתבע.

סוף דבר אני מורה על מחיקת התובעות 1 ו-4 מכתב התביעה.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ע"א 31173-06-23 צ'ורני נ' רשם המקרקעין נתניה ואח' לפני: כבוד השופטת מיכל נד"ב, אב"ד כבוד השופטת חנה קיציס כבוד השופטת יסכה רוטנברג המערערת אולגה צ'ורני ת"ז 312756208 – בעצמה המשיבים .1 רשם המקרקעין נתניה משרדי ממשלה 500106295 ע"י בא כוחה עו"ד רועי בן עמי .2 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ח.פ 520023185 .3 משרד עו"ד אריה נגה המשיבים 3-2 ע"י ב"כ עו"ד אפרת מלניק .4 לשכות ההוצאה לפועל משרדי ממשלה 500102264 ע"י בא כוחה עו"ד רועי בן עמי פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת מ' יפעתי) בת"א 9058-12-22 מיום 3.4.2023, שדחה על הסף את תביעת המערערת.

המערערת הגישה תביעה לביטול שני פסקי דין חלוטים שניתנו על ידי המפקחת על רישום מקרקעין (להלן: המפקחת), בטענת מירמה.

נעיר כי המשיבות 1 ו-4 טענו בבית משפט קמא שיש לברר את התביעה לביטול פסקי הדין מחמת מירמה בפני המפקחת, שהיא הערכאה שנתנה את פסקי הדין.

התביעה הכספית התבררה לגופה וניתן בה פסק דין מנומק.

הטענה לזיוף מיסמכי היתר הבניה – גם טענה זו אינה משנה מחובתה של המערערת לשלם את חלקה בהוצאות הבית המשותף, ושלא להשתמש שימוש ייחודי ברכוש המשותף.

...

אחר הדברים האלו, החלטנו לדחות את הערעור ונפרט את נימוקינו לכך בקצרה.

עיינו בכל טענות המערערת ולא מצאנו שיש בהן לבסס את עילת התרמית: הטענה לזיוף פרוטוקול בחירת הנציגות – המערערת טוענת לזיוף פרוטוקול אסיפות הדיירים לבחירת הנציגות הראשונה של הבניין (אסיפות דיירים מיום 1.4.2019 ומיום 7.8.2019), ושהיא גילתה את עובדת הזיוף בחודש אפריל 2021 (לאחר שניתנו פסקי הדין של המפקחת).

לאור האמור הערעור נדחה.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 58063-07-23 גילבוע ואח' נ' ועד בית יפה נוף 111 חיפה ואח' תיק חצוני: לפני כבוד הרשמת בכירה דנה ביאלר תובעים 1. שלמה גילבוע 2. מירי גילבוע נתבעים 1. ועד בית יפה נוף 111 חיפה 2. שי ציון 3. שאול כהן 4. דליה גונן 5. י.י. יעדים 2018 בע"מ 6. מיכאל מכלוף אביגדור פסק דין

לטענת התובעים הרקע להיתנהגות זו של הנתבעים כלפיהם היא סיכסוך קודם וממושך בין הצדדים הנידון בפני המפקחת על המקרקעין, כאשר היתנהגות זו של הנתבעים היא דרכם "לסגור חשבון" עם התובעים.

בהתאם לתקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 יהא פסק הדין מנומק בצורה תמציתית.

עם זאת, הכלל הבסיסי לפיו חובת ההוכחה של תביעה מוטלת על כתפי התובעים בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" עודנו מיתקיים גם בתביעות מסוג זה. משכך - על התובעים החובה להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעתם: כי היה ציוד בחניה, מהו בדיוק, מה ערכו, כי נרכש על ידם (באמצעות תמונות בהם השתמשו בציוד למשל) וחשוב מהכל – כי הנתבעים הם אשר השליכוהו ממקום החסנתו.

...

בנסיבות בהן יש להכריע בין גרסאות שלאף אחת מהן לא צורפו ראיות לתמיכה הרי שאין מנוס מלקבוע כי התובעים, אשר נטל ההוכחה מונח על כתפיהם, לא עמדו בו, ובעניין זה אלה הם פני הדברים.

בענייננו אני קובעת כי על אף הראיות הנסיבתיות שהובאו על ידי התובעים, לא עמדו הם בנטל להראות שמאזן ההסתברויות נוטה לטובתם עד ל- 51% הנדרשים.

טרם סיום אוסיף כי גם ככל שהייתי משתכנעת כי הנתבעים סילקו את מטלטלי התובעים מחנייתם בניגוד לדין, הרי ששעה שמטלטלי התובעים עמדו בין 5 ל- 12 שנים מאוחסנים בחנייה בהתאם לעדות התובע, כלל לא ברור מה היה ערכם במועד פינויים והתובעים אף לא שיכנעוני בסכומים אשר תבעו ומדוע יהא זה מוצדק לחייב הנתבעים בהתאם לערכו של ציוד חדש או קרוב לערך זה. סוף דבר דין התביעה להידחות משהתובעים לא הרימו הנטל להוכיח טענותיהם.

בהחלטתה מיום 15.10.23, דחתה המפקחת את הבקשה, לאחר שמצאה כי נימוקי העירעור כוללים טענות שנבחנו בפסק הדין והוכרעו, ולא נמצאה בבקשתו טענה המצביעה על טעות בולטת שנפלה בפסק הדין ממנה יש להסיק כי סכויי העירעור גבוהים.

לטענתו, לא ניתן להטיל עליו חובה להמנע מחנייה בשטח הצמוד לדירתו אם חובה זו לא פורשה בחוק ואם המערער לא הסכים לכך, וכן לא ניתן לפרש הוראה בתקנון הבית המשותף ללא בחינה של כלל מיסמכי הבית המשותף לרבות התשריט וצו הרישום.

עוד טען המערער, כי שגתה כב' המפקחת ביישום מבחני מאזן הנוחות בכך שהתעלמה מן הטענה שלמשיבה לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין לעומת הנזקים הממשיים שנגרמים למערער, ובהחלטתה היתעלמה מהעובדה שמהותו של פסק הדין הוא פסק דין לפינוי ממש, שכן מהותו האופרטיבית היא צו מניעה שניתן כנגד בעלים לעשות שימוש מסוים בקניינו, האוסר עליו להחנות מכוניתו או אפילו להניח כסא על הקרקע אלא רק להיות בתנועה.

על כן, מדובר בפסק דין לפינוי מקרקעין לכל דבר ועניין, בהם נטיית בתי המשפט היא להעתר לבקשות לעיכוב ביצוע.

המשיבה דחתה גם את הטענה כי המעבר שימש כחניה למערער וטענה כי המעבר שימש כניסה לדירתה, כאשר טענת המערער, התובע בתיק קמא, היתה כי היא תפסה ומשתמשת בהצמדה, בעוד שלטענתה, השמוש בחניה על ידי המערער החל לאחר שהיא ביצעה את פסק הדין של בית משפט השלום, והשמוש מנוגד להוראת תקנון מפורשת ומנוגד לקביעת בית המשפט בת.א.14081-03-18 בו נקבע כי השמוש היחיד המותר בהצמדה א' הנו למעבר.

...

אשר לסיכויי הערעור על פסק הדין, אף אני סבורה, כפי שסברה המפקחת כי המערער לא הצביע על טעות בולטת בפסק הדין, שניתן להסיק ממנה כי סיכויי הערעור גבוהים.

אשר למאזן הנוחות, מקובלת עלי קביעת המפקחת לפיה לא עלה בידי המערער להוכיח כי ייגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, כך שבתקופת הביניים עד להכרעה בערעור, יימנע ממנו או מלקוחותיו להחנות את רכבו בהצמדה לדירתו, וייאסר עליו להניח סחורה במקום.

אשר לחוות הדעת של שמאי המקרקעין (שצורפה לראשונה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בערכאה קמא וכן להודעת הערעור שבפניי), שהוגשה בתמיכה לטענה בדבר נזק כלכלי בלתי הפיך העלול, על פי הטענה, להיגרם לעסקו של המערער במידה ולא יעוכב פסק הדין, מקובלת עליי קביעת המפקחת לפיה ההערכה הכלולה בחוות הדעת כללית ללא פירוט הנתונים שעליהם היא מבוססת ואין בה כדי להוכיח את טענת המערער כי בהיעדר נגישות שלו ושל לקוחותיו לחנות בתקופה שעד להכרעה בערעור, הוא ייאלץ לסגור את עסקו.