קרי, הפסיקה הרחיבה את הצוו גם לנותני שירותים בשל שויון שיש לנהוג בעובדים במתן שירותים:
"הוצאת העובדים והמעסיקים בענפי השירותים, מתחולת צו ההרחבה חוטאת בעליל לתכלית חקיקתו, כפי שמתבטאת הן מהצו עצמו והן מרשימת הענפים, בהם חלק לא מבוטל של ענפי שירותים (רק לשם הדוגמא, שמאות), להם הצוו מתייחס ועליהם מבקש לחול, ויוצרת תחרות ואי שויון במקום בו המטרה הייתה לייתרם. לתוצאה לא נכונה זו השלכה מרחיקת לכת על נתח משמעותי ממערכת העבודה הקיבוצית. לתוצאה זו אין להסכים. משקבענו כי צו ההרחבה החדש חל על המקרה דנן, כנובע מכך, זכאי המערער לכל הזכויות המוענקות לעובד מכוח ההסכם הקבוצי, אותו הצוו מרחיב כאמור." (שם ס' 43 לפסק הדין).
כיצד ניתן לקבוע אם ניתן לבצע את העבודה בישיבה? על כך משיב בית הדין הארצי:
"הרישא לסעיף 2 לחוק מכילה הוראה כללית המקימה חזקה סטאטוטורית לפיה ביצועה הרגיל של העבודה - של כל עבודה - ניתן להעשות בישיבה. מכוח חזקה זו קמה חובתו של המעביד כלפי העובד ובה שני יסודות מצטברים: היסוד החיובי הפטרנליסטי מיתערב בפררוגטיבה הניהולית של המעביד, באופן המטיל עליו חובה לעצב את סביבת העבודה כך שתנאי העבודה יאפשרו ביצוע העבודה בישיבה. זאת, באמצעות העמדת מושב מתאים וראוי לשימוש העובד במקום העבודה, כאשר על איכות המושב, צורתו ומיקומו להתאים הן לדרישות העבודה והן לרווחת העובד ובריאותו. בנוסף, על כמות המושבים להיות ביחס ראוי למספר העובדים בסביבת העבודה.
שם בסעיף 17 לפסק הדין)
בפסק הדין נקבע כי חובה זו נגזרת –
"מעקרונות יסוד, מזכויות חוקתיות, חברתיות וחוזיות המעוגנות ביחסי העבודה. ... המשפט הפרטי ומשפט העבודה ויחסי העבודה בכלל זה, מכירים בערכים החוקתיים לכבוד, לאוטונומיה אישית ולשמירה על חייו וגופו של האדם באשר הוא אדם. מערכים חוקתיים אלה נובעת זכותו הראשונית-הכללית של העובד וצרכיו, לסביבת עבודה בטוחה, וממנה נגזרות הזכויות החוקיות כפי שנקבעו בחוק הזכות לעבודה בישיבה. זאת, לאור ההכרה בזכויות החברתיות לבריאות ולרווחה כנגזרות מן הערכים החוקתיים של כבוד האדם ושמירה על חייו וגופו; ולאור המוּדָעוּת החברתית, ההולכת וגוברת, לצרכי העובד בכלל הענפים במשק, ולא רק בסקטור התעשייתי של עבודת כפיים. נוכח כל אלה, קמה החובה שבחוק לעצב את מקום העבודה וסביבת העבודה של העובד, באופן שתהלום את כבוד האדם של העובד, ותתאים לצרכי הרווחה המינימליים שלו בישיבה בעבודה וישיבה בהפסקה מעבודה." (עע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ-מועדון שייפ דיזינגוף נ' יעקב זואילי.
"פיצויים ללא הגבלת סכום, גם אם לא נגרם נזק של ממון. לאמור, פסיקת פיצויים בגין נזק ממוני ובגין נזק לא ממוני. בהתייחס לנזק לא ממוני נקבע בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים על נזק שאינו ממוני "בשיעור שיראה לו בנסיבות העניין". נזק שאינו ממוני הוגדר בספרות ובפסיקה כנזק שאינו חומרי ושאינו ניתן לשומה, כגון עגמת נפש, עלבון, כאב וסבל, אי נוחות ופגיעה ברגשות.
...
בהתבסס על סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות סבורים אנו כי מקרה זה מתאים להתברר כתובענה ייצוגית.
סבורים אנו כי עלה בידי המבקשים להוכיח כי סיכוייהם לזכות בתביעה סבירים המה.
על כן קובעים אנו כדלקמן:
התובע הייצוגי יהיו המבקשים:
באי-כוח הקבוצה יהיו עו"ד עו"ד משה וקרט ועו"ד ליאת בן סימון.
