חובת המוסד לביטוח לאומי להודיע על זכאות לקצבת זקנה

(1) המבוטח או המבוטח לשעבר הגיש לקרן בקשה למשיכת כספים שנצברו בחשבונו וצרף לה כתב ויתור, בטופס שהכינה לכך הנהלת הקרן, בו הוא מוותר על זכאותו לקבלת קצבה כלשהיא מהקרן; (2) נותקו יחסי עובד ומעביד בין המבוטח לבין מעבידו; (3) המבוטח לא קיבל מהקרן קצבת נכות במשך תקופה של 12 חודשים או יותר או עבור חודש אחד או יותר במהלך התקופה של 60 חודשים לפני חודש הזכאות הראשון שלו לקיצבת זקנה; (4) במועד הגשת הבקשה המבוטח אינו מקבלת קצבת נכות או קצבת זקנה מקרן ותיקה אחרת שבהסדר; על אף האמור בסעיף קטן (א), מבוטח שהחל לקבל קצבת זקנה מהקרן או שחלפו למעלה משישים ימים מחוש הזכאות הראשון שלו לקיצבת זקנה או שישים ימים מהמועד בו נותקו יחסי עובד ומעביד בין המבוטח לבין המעביד האחרון שביטח אותו בקרן, לפי המועד המאוחר מביניהם, לא יהיה רשאי למשוך כספים שנצברו בחשבונו בקרן.

נוסף לכך נקבע, לעניין חובת הקרן להודיע למנוח על זכויותיו, כי "אין בהתנהלות הקרן שאינה מיידעת מיוזמתה את המבוטחים טרם פרישתם על זכותם למשוך כספים כדי להוות הפרה של חובות תום לב והנאמנות שחבה הקרן למבוטחיה". זאת, בין היתר, כיוון שלכל מבוטח ומבוטח העדפה סובייקטיבית אחרת ביחס להעדפתו בין מסלול קבלת הקצבה לבין מסלול משיכת הכספים.

וכך נקבע: "ההנחה לפיה היה המנוח מורה על משיכת כספים מטעמי כדאיות, כדאיות שהיא אמנם אפשרית אך לא ודאית (אם רעייתו היתה מאריכה ימים בהתאם ללוחות תוחלת החיים), היא הנחה אשר בבסיסה עומדים שיקולים ראציונאליים. עם זאת, הליכי קבלת החלטות שונים מאדם לאדם ואינם תמיד ראציונאליים. יתר על כן, "נוכח ההעדפה האנושית שלא להחליט ולהעדיף את בררת המחדל", הנסמכת על "ההבחנה בין היתנהגות פאסיבית לאקטיבית [ה]ידועה בתחומי השיווק, הפסיכולוגיה והכלכלה" (עע"ם 7744/10 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד מנגל.

...

סיכומו של דבר המנוחה הייתה מבוטחת בתכנית קרן פנסיה ותיקה המנוהלת על ידי הנתבעת; בפברואר 2010 מלאו לה 62 שנה, הוא גיל קצבת הזקנה על פי תקנון הנתבעת; בפועל, המנוחה לא קיבלה קצבת זקנה שכן היא המשיכה לעבוד אצל אותו מעסיק שהפריש לה לקרן ואף המשיך להפריש לה עד מועד סיום העסקתה אצלו; בשנת 2011 אובחנה המנוחה כסובלת מגידולים סרטניים.

סוף דבר התביעה נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעים את קצבאות הזקנה שהגיעו למנוחה בחייה בהתאם להוראות התקנון.

ביום 29.7.2019 הודיע הנתבע, כאמור, לתובעת כי עקב אי הגשת התביעה לתשלום קצבת זקנה בסמוך למועד בו חלה זכאותה, זכאית התובעת לקיצבת זקנה רטרואקטיבית החל מיום 1.7.2018, כך שלמרות שהתובעת עומדת בכל התנאים הנדרשים לקבלת קצבת זקנה, נשללה מהתובעת הקצבה בגין התקופה שבין אוגוסט 2016 ליוני 2018.

לטענת התובעת, אי הגשת התביעה בסמוך להגעתה לגיל המזכה באה בעקבות הטעית הנתבע, הבאה לידי ביטוי פעם אחת במידע שגוי שהגיע מנציג שירות לקוחות בנתבע - אשר, לטענתה נימנע מלספק לתובעת הסבר נכון בנוגע לסכנה הכרוכה בהגשת תביעה באיחור, ופעם שניה בחוסר מידע באתר האנטרנט של הנתבע, שכן, האתר נעדר כל מידע הנוגע לחובה החלה על מבוטח להגיש את תביעתו כתנאי סף לזכאות לקיצבת זקנה והגבלת הזכות לתשלום למפרע לתקופה של שנה אחת בלבד ממועד הגשת התביעה (צלום מתוך העמוד המטעה צורף כנספח 3 לכתב התביעה).

ככל שסבורה התובעת כי תביעתה היא כעולה לכאורה "נזיקית בלבד" וכי מקבלת היא כי לא קמה לה זכאות על פי החוק – תודיע כי כך עד 1.4.2020.

באשר לפסק הדין אליו הפנה ב"כ התובעת בכתב התביעה ולפיה יש לשלם את הגימלה רטרואקטיבית בהתאם להתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות (דהיינו: 7 שנים) (ב"ל 12992-09-16 שלווה בר יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 1.7.2018) נציין כי מדובר בפסיקה אזורית וממילא, על פסק דין זה הוגש ערעור מטעם המל"ל ובמסגרת הליך העירעור הגיעו הצדדים להסכמה שפסק הדין מבוטל על כל המשתמע מכך.

...

נזכיר, כי קצבת זקנה הינה מסוג הקצבאות שנועדו למחייתו השוטפת של המבוטח, ואף טעם זה תומך במסקנה המצדיקה תשלום הקצבה באופן רטרואקטיבי לתקופה מוגבלת בלבד (עב"ל (ארצי) 96/03 דוד פריג' - המוסד, 31.12.03).

לפני סיום, סבורים אנו כי ראוי שהנתבע – בתוקף תפקידו ומעמדו כגוף המופקד על הענקת זכויות סוציאליות לציבור – יפעל להרחבת המידע של ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם.

סוף דבר: התביעה נדחית.

בנוסף למוסכמות נקבעו בישיבת קדם המשפט הפלוגתות הבאות: האם ביום 2.1.2014 היה המערער בגדר עובד שכיר? ככל שכן, מי היה המעסיק של המערער? בתוך כך האם נכונה טענת המוסד כי המערער הפסיק לעבוד אצל מגידיש בחודש דצמבר 2013? האם הארוע מיום 2.1.2014 הוא בגדר תאונת עבודה? ככל שהתשובה היא בחיוב האם יש קשר סיבתי בין הפגיעות בידיו ובראשו של המערער לבין התאונה מיום 2.1.2014? בכפוף לאמור האם כדין נדחתה תביעת המערער לתשלום דמי פגיעה? המערער הגיש תצהיר בו העיד כי יחסי העבודה בינו לבין מגידיש הסתיימו רק לאחר התאונה; ביום התאונה ההיתר של מגידיש היה בתוקף, ולא היה למערער היתר על שם מעסיק נוסף; העדים שנזכרו בטופס היו גם הם עובדים מטעמו של מגידיש; נוכחותו באתר העבודה בו נפגע תועדה באמצעות כרטיס הכולל את שמו, מספר זהותו ותמונתו ועליו הכיתוב "רמת נגב" ובצד שם החברה מצויין "טל מ.ב.". כן צורף לתצהירו מכתב תשובה שקבל ב"כ המערער מאת סוכנות ביטוח ובו צוין כי הודעה על הארוע מיום 2.1.2014 נימסרה לחברת הביטוח אשר ביטחה את "אדלטק אחזקות (2006) בע"מ בתאריך שבנידון, ..". מטעם המערער הוגשו תצהיריהם של מרקטן ומר היתם טנינה.

אין בידינו לקבל טענה זו: ראשית, את הנפסק שם יש להבין לאור נסיבות המקרה – תביעה לתשלום קצבת זקנה (כשמה אז) של תובע שטען כי היה פטור מתשלום דמי הביטוח במהלך השנים, שכן הוא הועסק על ידי מעסיקים שלא שילמו בעדו את דמי הביטוח.

] "בית-הדין האיזורי דן והחליט תחילה בשאלה, מי היה מעבידו של המנוח. גם בכך סובך העניין ונפגמה יעילות הדיון. המוסד לביטוח לאומי לא העלה במכתב ל'תלויים' הדוחה דרישתם לגימלה (סעיף 3, פסקה א', שבחלק i דלעיל); טענה שהמנוח לא היה 'עובד', אלא רק טענה שהתאונה לא אירעה 'עקב ותוך העבודה'. גם בכתב ההגנה לא טענו, שהמנוח לא היה עובד אלא 'עצמאי'. כל אשר טענו הוא שהשותפות לא היתה המעבידה (סעיף 3(ה) שבחלק i להליך). חובת המוסד לביטוח לאומי ליתן גמלה לפי סעיף 75 לחוק אינה קשורה כלל בקביעת זהותו של המעביד, ובמצב שבו קיימת אפשרות שאחד מרבים הוא המעביד - קביעה מי מהם הוא המעביד. כל אשר יש לקבוע, עת דוחים דרישה לגימלה בנימוק שהארוע אינו "תאונת עבודה" מאחר ולא היתקיים תנאי לזכאות לגימלה מכוח פרק ג' לחוק, הוא, אם אכן היתקיים התנאי לזכאות.

...

לפיכך טען המוסד כי המערער לא עבד אצל מעסיק ישראלי ואף לא היה מבוטח בעת התאונה באופן אחר המזכה בדמי פגיעה ולכן דין תביעתו להידחות.

שאלה שניתן להכריע בה בשים לב למכלול הראיות גם בהינתן כי הטענה הנוגעת להיותו של פלוני מעסיקו של המערער נדחית – אם כי עשוי להיות לה משקל בהוכחת הטענה להיות המערער במעמד של עובד בעת התאונה.

לעניין זה יש להביא בחשבון כי לכאורה עסקינן באתר בניה מוסדר וגדול בו פועלים מספר גורמים על כל המשתמע מכך מבחינת היכולת להיכנס לאתר ולעבוד בו. לאור האמור לעיל מצאנו כי יש להשיב את עניינו של המערער לבית הדין האזורי על מנת שידון ויברר מה היה מעמדו של המערער בעת ביצוע העבודה - האם מעמד של עובד שכיר או מעמד אחר, וככל שהיה שכיר האם של מעסיק ישראלי או לאו ומה משמעות הדברים מבחינת הזכאות לגמלה.

על מנת לאפשר את מיצוי הבירור, לרבות העובדתי, יתאפשר למערער במועדים שיקבעו על ידי בית הדין האזורי להמציא ראיות מתוקנות אשר יבהירו את טיבו של האתר, את זהות הקבלן הראשי וקבלני המשנה, את משמעות הכרטיס שנטען כי הוא כרטיס כניסה לאתר, תיק המשטרה, ענייני תביעת הביטוח וכיו"ב. סוף דבר – הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 39 לעיל.

בהליך הקודם התבקש הסעד "... להחזיר את דמי הביטוח ולהכיר התובעת כתושבת ירושלים וכל עניין ולשלם לתובעים הרלבאנטיים קצבת זקנה כולל קצבה רטרואקטיבית." בכתב ההגנה בהליך הקודם, טען הנתבע כי ב – 6.8.20 נשלחה לה הודעה לכתובת מגורים לפיה חדלה להיות תושבת והיא לא השיגה על הודעה זו. אף לא דיווחה כי גרה בשכונת הדואר ברציפות.

כל זאת לצורך צבירת תקופת הכשרה המזכה לגימלה, ובשעור בו היה זכאי במועד תחילת התקנות (דב"ע נו/0-62 מסארה עבאדין נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לב').

מגוריה דווחו בירושלים, התובעת לא טירחה לעדכן את המוסד חרף חובתה בדין.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר ששקלנו בכובד ראש את טיעוני הצדדים נבדוק את העובדות החקיקה והפסיקה ואת יישומם לגבי התובעת להלן.

בנסיבות אלה, תביעת התובעת להכרה בזכויותיה ממועד המוקדם ל-08/03/2005 אינה מבוססת, וטענת המוסד כי יכיר בזכויותיה החל מ-08/03/2005 היא קביעה סבירה וכדין ואין להתערב בה. סוף דבר נוכח כל האמור, המענה לשאלה האם התובעת זכאית לקצבת אזרח ותיק מכוח החוק או שמא כדין אושרה הזכאות לתשלום הגמלה מכוח ההסכם החל מחודש 08/2020 ואילך, הוא כי יש להחיל את הוראות החוק ולא את ההסכם, נוכח ההליך הקודם.

יחד עם זאת, מתקבלת טענת המוסד כי זכויותיה של התובעת ייחשבו החל מ 08/03/2005, מועד בו חל הרציונל של הוראות היועמ"ש. תביעת התובעת לתחולה רטרואקטיבית אחרת נדחית.

לטענת הנתבע: א. התובע עבד והתגורר בישראל עד לחודש 12/06 ולאחר מכן הצטרף לאישתו בארה"ב. בתאריך 26.11.14 נשלחה הודעה לתובע ולאישתו על שלילת התושבות בעקבות שהייה ממושכת בחו"ל. התובע ואישתו השיגו על ההחלטה.

ואז התובע היה מקבל קצבת זקנה של חודש אחד לפחות ואז היה עולה הסכם הידידות? נושא התושבות לא היה עולה לעניין בדיקת הזכאות שלו לקיצבת זקנה.

בעבל (ארצי) 65145-05-16‏ שירה אילנה אבידר - המוסד לביטוח לאומי (7.7.19) נקבע, כי: "נוכח תחולת כללי המשפט המינהלי על המוסד לביטוח לאומי, חלה עליו גם חובת השימוע, דהיינו מתן זכות טיעון לאדם שעומד להפגע מהחלטתו [יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' – ההליך המנהלי (הוצאת נבו, 2011) ע' 1147 עד 1196].

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינו במסמכים שהוגשו לתיק ושקלנו את טענות הצדדים מצאנו, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לקבל את התביעה מכל אחד מהנימוקים שיפורטו להלן ובוודאי שמהצטברותם.

החלטה שלי ניתנה בהתייחס להחלטה קודמת משנת 2015 שניתנה בתיק שלטעמי היתה החלטה לא נכונה, אך בנסיבות שבהן בחנתי את התיק, החלטתי לאשר את התושבות עד 31/8/17.

יובהר, כי גם אם היה ספק בעניין תושבות התובע והזיקה שלו לארץ (דבר שאיננו סבורים כי קיים), הרי שספק כאמור פועל לטובת המבוטח, בוודאי כאשר הנתבע לא הבהיר מדוע חל שינוי מעמדתו בשנת 2015 לעמדתו נשוא הליך זה. סוף דבר: לנוכח האמור לעיל מצאנו לקבל את התביעה ולהורות על ביטול החלטת הנתבע השוללת את תושבות התובע והדורשת השבת כספים ששולמו לתובע בגין קצבת אזרח וותיק.