לטענת העותרים, אף לגופן של ההחלטות שהתקבלו, לא היתה היתייחסות כלל לטענות שהעלו העותרים, בין היתר למפגעים הסביבתיים שייגרמו כתוצאה מבניית המרפסת, לפגיעה בפרטיות המתבטאת בכך שמעליהם תבנה מפרסת שלישית בדירת המשיב מס' 3, ותוך היתעלמות מהחשיבות שיש בקיום ההליך התיכנוני כנדרש ומנסיבותיהם האישיות.
מעבר לכך נטען כי חובתה של הוועדה המקומית הינה לקבל ולהכריע בהתנגדויות המוגשות אליה בכתב, ואין עליה כל חובה סטאטוטורית במתן זכות שימוע בעל-פה.
המשיבה 2 עוד התייחסה בהרחבה במסגרת תשובתה, לטעמים התכנוניים שהביאו לדחיית היתנגדותם של העותרים לבקשה להיתר.
הוראת החוק הקובעת את סמכותה של ועדת הערר להדרש לערר בעיניין בקשה להיתר, קבועה בסעיף 152(א)(1) לחוק התיכנון והבניה, שלהלן לשונו:
"הרואה עצמו נפגע מהחלטה של ועדה מקומית או של רשות רשוי מקומית לסרב לתת היתר לפי פרק זה או לדחות היתנגדות שהוגשה לפי הוראות סעיף 149(א) רשאי לערור בפני ועדת הערר תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה בדבר הסרוב או הדחיה, ואולם אין לערור על החלטה של רשות רשוי מקומית לסרב לתת היתר בשל כך שמכון הבקרה שביצע בקרת תכן לבקשה להיתר קבע כי תוצאות הבקרה אינן תקינות".
הינה כי כן, מלשון הסעיף עולה כי זכות הערר על החלטת רשות רשוי לוועדת הערר, נתונה בשני מקרים: הראשון, כאשר נדחית בקשה לתת היתר; השני, מקרה בו הוועדה המקומית דחתה היתנגדות שהוגשה לפי הוראות סעיף 149(א) לחוק התיכנון והבניה.
כן ראו קביעת בית המשפט העליון בעע"מ 2015/08 בר און נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה – מטה יהודה, פסקה 5 (31.12.2012), בגדריו הפנה לאמור בעיניין שפר הנ"ל.
כאמור, הבקשה להיתר מושא הדיון שהוגשה על-ידי המשיב 3, אינה כרוכה בהקלה או בשימוש חורג שכן מדובר בבקשה התואמת תכנית ביניין עיר, על כן, היתנגדות העותרים לא הוגשה לפי הוראות סעיף 149(א) לחוק התיכנון והבניה שעניינו תנאים למתן היתר לשימוש חורג או למתן הקלות, או אישור תשריט חלוקת קרקע בסטייה מתכנית, אלא בהתאם להוראות תקנה 36(ב) לתקנות התיכנון והבניה (רשוי הבניה), התשע"ו-2016, שעניינה היתנגדות במסגרת יידוע בעלי זכויות במקרקעין בדבר הגשת הבקשה להיתר.
...
טענה זו הועלתה באופן כללי מבלי שפורטו אילו מסמכים לא הומצאו, וכיצד מסמכים אלה יכולים להוכיח אי סבירות שנפלה בהחלטות הנ"ל, לנוכח האמור בפסק דיני זה.
לסיכום, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר אשר מחקה את הערר מחמת העדר זכות ערר על-פי דין.
יחד עם זאת, מתוך התחשבות במצבם של העותרים, ומאחר ניכר כי אינם בקיאים ברזי המשפט, אני מורה על הקפאת ההיתר למשך 30 ימים (ימי הפגרה במניין הימים), על מנת לאפשר לעותרים למצות זכויותיהם בפני הערכאות המוסמכות.
העתירה נדחית אפוא בכפוף לאמור בסעיף 44.
