חובת הזהירות של נהג במעבר הולכי רגל

הנאשם הורשע, תוך שבית המשפט מציין את חובת הזהירות של נהג המתקרב למעבר חצייה והחובה להאט ולהיות מוכן להגיב גם להולכי רגל שאינם חוצים במעבר חצייה.

...

סיכומו של דבר: חזרתי ועיינתי בטענותיה של הסנגורית ובפסקי הדין שהציגה.

סבורני כי משמיעת העדויות עולה בבירור שהנאשמת התקרבה למעבר החצייה במהירות לא גבוהה יחסית, בוודאי נמוכה מהמהירות החוקית, הולכות הרגל החלו לחצות את הכביש כאשר היו במרחק בטוח מהרכב, אלא שבעת שירדו למעבר החצייה הוסטה תשומת ליבה של הנאשמת מהכביש והיא הביטה במראה הפנימית אל בנה.

לחילופין לו הייתה מתאימה הנאשמת את נהיגתה למצב של אפס ראות הייתה מאיטה מאוד את מהירות נסיעתה ומונעת את הפגיעה בדרך זו. מכל מקום, לאחר שחזרתי ושקלתי את כל טענות הצדדים, על בסיס התרשמות ישירה מהעדויות ועל בסיס ניתוח הגיוני ומשפטי של המימצאים והטיעונים, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה במשפט הפלילי לשכנע באשמת הנאשמת מעבר לספק הסביר, ולפיכך אני מרשיע את הנאשמת כאמור בעבירות המיוחסות לה, למעט העבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות בבטחה במעבר חצייה.

בגירסתו הראשונית של נהג הנתבעות כפי שהובאה במסגרת טופס ההודעה על תאונת הדרכים מסר נהג הנתבעות כי: "נסעתי בכביש הנמל ורוכב האופניים פרץ לכביש במהירות לא סבירה והיתנגש בי". לפי גרסה ראשונית זו עולה כי רוכב האופניים הוא זה שהתנגש בנהג הנתבעות- מר בן עמי (להלן: "בן עמי"), כאשר זה היה כבר על מעבר החצייה.

תקנות אלו מטילות חובת זהירות על נהג המתקרב למעבר חצייה ובפסיקה הורחבה חובת זהירות זו ופורשה כחובת זהירות מוגברת, במסגרתה על הנהג להביא בחשבון גם היתנהגות רשלנית ובלתי צפויה של הולך הרגל (ראו לעניין זה בע"א 3341/98 פרץ נ' בן עמי [פורסם בנבו] (7.8.2000)).

...

בהתאם, אני קובעת כי הנזקים הישירים שנגרמו לתובע, בצירוף שכר טרחת השמאי עומדים על סך כולל של 15,060 ₪.

סוף דבר לאור חלוקת האחריות שקבעתי, על הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 7,530 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

בנוסף, הנתבעות ישלמו לתובע את אגרת בית המשפט כפי ששולמה, הוצאות העדים שנפסקו במסגרת ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,800 ₪.

בהחלטתי כאמור לעיל מצאתי לנכון להפנות בין היתר לדבריה של כב' השו' שלו (בית משפט מחוזי ב"ש) בע"פ 35342-12-18 מדינת ישראל נ' שושנה ארז וזאת כמובן בכפוף להסתייגויות הראויות ובהתאם לתנאי הדרך בכל תיק ותיק : "...אני סבורה כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי בעניינינו, גם במרחק של 10 מ' אחרי מעבר חצייה דובר ב'תחום של מעבר חציה' כך שחובת הזהירות המוגברת על הנהג עדין חלה ויודגש בית המשפט לא קבע כי בכל מקרה ובכל צומת תחום מעבר החציה יחול גם במרחק של 10 מ' אחרי מעבר החציה.." "על נהג המתקרב למעבר חצייה חלה חובה להאט את רכבו ובמידת הצורך אף לעצור על מנת לאפשר להולכי רגל לחצות את הכביש בביטחה. חובת הזהירות האמורה הורחבה בפסיקה ופורשה כחובת זהירות מוגברת במסגרתה על הנהג להביא בחשבון גם היתנהגות רשלנית ובלתי צפויה של הולך הרגל...

כל זאת, תוך היתעלמות מוחלטת, מהחובות המוטלות על הילד המעורב, כהולך רגל מכוח תקנות 110 ו-111 לתקנות התעבורה וכמו כן מתרומתו של נהג הרכב שעמד על מעבר החצייה, וחסם אותו לחלוטין.

...

מכל מקום, סבורני, כי וודאי שאין לזקוף ויתור ההגנה על שמיעת עדותה מטעם ההגנה, לחובת הנאשם אלא, ההיפך הוא הנכון, מדובר במחדל אשר היה ונשאר מחדל המאשימה, מה גם שההגנה בקשה לזמנה אלא שהעדה לא התייצבה.

לסיכום, לאור כל האמור לעיל מצאתי לנכון להורות כדלקמן: זיכוי הנאשם זיכוי מוחלט מהוראת חיקוק מס' 1.

החלטתי זו הינה גם במנותק מאחריות הנאשם לתאונה בשל טענת ההגנה בדבר ניתוק קשר סיבתי.

כב' הש' צלקובניק בעפ"ת 66954-06-22 דעאיף נגד מדינת ישראל (18/09/22) בעיניינו של נהג מקצועי אשר גרם לתאונה בה נפגעה הולכת רגל שחצתה במעבר חציה, לא התערב בקביעת בית משפט קמא כי רף הרשלנות בינוני – גבוה ועמד על חובתו של המערער כנהג מקצועי: "על נהג רכב משא מוטלת חובה מוגברת לנהוג בזהירות יתרה בעת נסיעה בתוככי עיר, וביתר שאת בעת התקרבות למעבר חצייה בו חוצים הולכי רגל; בנסיבות שבפנינו חצתה הולכת הרגל את מעבר החציה והאמינה לתומה כי לא נשקף לה סיכון בחסות האור הירוק, ואילו המערער לא האט את נסיעתו לפני מעבר החציה, והסב פגיעות גוף ניכרות וצמיתות להולכת הרגל, שכל מעגל חייה וחיי הסובבים אותה השתנה, בעקבות הפגיעות, המכאובים וצרכי הטיפול הקבועים". בהכרעת הדין קבעתי, כי הנאשם באופן נהיגתו הרשלני יצר סיכון בלתי סביר אשר התבטא בכך שהתקרב למעבר החציה בנסיעה רצופה בעקבות רכב אחר ולא האט רכבו ולא עצר לפני מעבר החציה על אף חובתו לעשות כן. אופן נהיגה זה מלמד על רף רשלנות בינוני-גבוה.

...

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירות בתיק זה, כאשר הנאשם נהג במונית (נהג מקצועי), כשרף הרשלנות בינוני-גבוה ומידת הנזק היא בינונית-נמוכה נע בין מאסר על תנאי לבין עונש מאסר בפועל בן שבועות ספורים אשר יכול וירוצה בעבודות שירות ובין 5-15 חודשי פסילה בפועל, ולצידם רכיבי ענישה משמעותיים נוספים.

לפיכך ועל יסוד דברים אלה, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר על תנאי מאסר בן 2 חודשים וזאת על תנאי למשך שנה שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

בין היתר, עמד בית המשפט לתעבורה על המסגרת הנורמאטיבית המחייבת לצורך הכרעתו, בכלל זה, על חובותיו של נהג בהתקרבו למעבר חציה וחובותיו להולך רגל אשר חוצה את הכביש במעבר חציה.

בית המשפט לתעבורה הדגיש את ההלכה הקובעת את חובת הזהירות המוגברת החלה על נהג המתקרב למעבר חציה, בלי שנימנע מלציין כי אף על הולך רגל חלים כללים בהגיעו "לשטח זה". יחד עם זאת, צוין כי על הנהג השולט בכלי הרכב מוטלת האחריות הראשונה במעלה לנהוג בזהירות, ובכלל זה, חובה לצפות, במידה זו או אחרת, את האפשרות כי הולך הרגל עלול להתרשל.

...

בצבר כל אלה הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה כי המבקש התרשל בנהיגתו בכך שיצר סיכון בלתי סביר, לא האט מהירותו לפני מעבר החציה, לא צפה את הימצאותה של הולכת הרגל במקום, על אף שהיה צריך לצפותה, ופגע בה. כמו כן, נדחתה טענת המבקש כי לא הוכח שניתן היה למנוע את התאונה.

בסיכומו של דבר בית המשפט המחוזי סבר כי הרשעת המבקש "מבוססת כדבעי", משהפר את חובת הזהירות כלפי הולכת הרגל ובשל רשלנותו שגרמה לה חבלות גוף.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

בנסיבות אלה ונוכח הפציעות המשמעותיות שנגרמו להולכת הרגל, העונש שהוטל על המבקש הולם את חומרת מעשיו ואינו מגלה עילה להתערבות במסגרת "גלגול שלישי". סוף דבר: הבקשה נדחית.