בתמצית, טענת המפרק היא כי בהחלטתם של המשיבים להיתקשר בעסקת הרכישה, הם הפרו את חובותיהם כלפי החברה, לרבות חובת הזהירות, ולכן יש לחייבם בנזקים שנגרמו לחברה בעקבותיה.
בהחלטתו, דחה בית המשפט קמא את בקשת המפרק להורות לרו"ח זילברשטיין להגיש חוות דעת משלימה שעניינה בחינת הנזק שניגרם לחברה בפועל, וזאת בציינו כי "הנזק בר הפצוי במסגרת תביעה על פי פקודת הנזיקין בגין עוולת הרשלנות הוא הנזק הצפוי בעקבות ההתרשלות, כך שנזק שאינו צפוי אינו נזק שיכול להיתבע". נימוק זה לדחיית בקשת המפרק איננו יכול לעמוד.
...
משכך, על מנת לקבוע כי נושא משרה אינו חב ברשלנות בגין נזק מסוים שנגרם לחברה, אין די בכך שבשעת מעשה לא צפה נושה המשרה הספציפי את אותו נזק, אלא יש לבחון מהו הנזק שנגרם בפועל, והאם נושא המשרה הסביר יכול היה (כעניין טכני) וצריך היה (כעניין נורמטיבי) לצפות אותו (ראו החלטתי בתנ"ג (מרכז) 10466-09-12 אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקה 65 (9.8.2015)).
לאור המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך להידרש ליתר טענות המפרק, ובכלל זאת לטענה כי לא ניתנה למפרק ההזדמנות להגיש את תגובתו לתשובות (וראו עמדתי בעניין במסגרת רע"א 2968/18 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (12.8.2018)).
סוף דבר: מצאתי לנכון לדון בבקשה כבערעור, ולקבלה, במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיורה לרו"ח זילברשטיין להגיש חוות דעת משלימה, במסגרתה יחווה כמומחה מטעם בית המשפט את דעתו גם ביחס לשאלה אם לחברה נגרמו בפועל נזקים הנובעים מהפעלת הממכר, דהיינו מהפעלת פעילות המיגון האישי של רבינטקס בשנים 2014-2012.
