חובת דיווח של עובד סוציאלי

לטענת הנתבעת, סעיף זה מטיל על עובד סוצאלי חובה לדיווח לרשם העובדים הסוצאליים אודות נסיבות שבעטיין הוא אינו מסוגל לעסוק בעבודה סוציאלית (כגון, לטענת הנתבעת, פשיטת רגל, או מצב נפשי ירוד), ואילו לטענת התובעת, סעיף חוק זה אינו עוסק כלל בחובת הדיווח של העובד הסוצאלי, ואין כל חובה לדיווח על הליכי פשיטת רגל.

...

בסופו של דבר, לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הנתבעת היא העומדת מאחורי אותם פרסומים בוטים.

אני דוחה את טענות הנתבעת, לפיהן התובעת ממילא אינה נהנית משם טוב, לאור הכרזתה כפושטת רגל.

סוף דבר תביעת התובעת לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע מתקבלת בחלקה.

רבות נקבע בפסיקה, כי הרשעתו של אדם שהוכח כי ביצע עבירה, היא "דרך המלך" ואילו המנעות מהרשעה או ביטול הרשעה, הם בבחינת חריג ויוצא דופן ביותר להליך הפלילי.

"היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדיווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוצאלי שמונה לפי חוק או למישטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שלושה חדשים". "היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה, חובה עליו לדיווח על כך בהקדם האפשרי לעובד סוצאלי שמונה לפי חוק או למישטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים". על יסוד כל האמור לעיל, אנו סבורים, כי המערער לא עמד בתנאי האחד, הקבוע בהילכת כתב (סוג העבירה), אך כפי שנפרט להלן גם התנאי השני (פגיעה חמורה בשיקום הנאשם), שחייב להתקיים במצטבר, אף הוא איננו מיתקיים בעניינינו.

...

לפיכך, אנו מחליטים בזאת, כי הרשעתו של המערער בעבירה של תקיפה חבלנית של קטין על-ידי אחראי, עבירה לפי סעיף 368ב (א) סיפא, תיוותר על כנה.

עוד אנו קובעים, כי גזר דינו של בית משפט קמא, לפיו הושתו על המערער: 6 חודשי מאסר על תנאי, אשר המערער ישא אם יעבור בתוך שנתיים עבירות אלימות פיזית נגד אדם שעונשה שנתיים ומעלה, קנס של 5,000 ₪ או חודש מאסר תחתיו, וכן צו מבחן לשנה, הולם את כלל נסיבות העניין, אין כל הצדקה להתערב בו, והוא עומד בעינו.

אנו מורים למזכירות בית המשפט להמציא את העתק פסק הדין אל: ב"כ המערער: עוה"ד רמי שלבי, רח' הגילה 17/34, נתניה ב"כ המשיבה: עוה"ד גב' הרטמן, פרקליטות מחוז חיפה (פלילי) על ב"כ המערער: להמציא את העתק פסק דיננו למערער.

בפתח הדיון הודענו כי ניתנת רשות לערור במקרה זה בסוגית היקפה של חובת הדיווח ויחסה לחיסיון המקצועי של העובד הסוצאלי, אך לא בשאלת החוקתיות – שלא הועלתה כלל בפני הערכאות הקודמות.

...

כמו כן, מקובלת עלי כאמור הטעמתו של בא-כוח המדינה כי חובת הדיווח היא אישית, ולכן הדיווח חייב להימסר כאמור בכתב ובחתימתו של בעל המקצוע הרלוונטי (גם אם – במקרה של גוף מסודר – הדבר ילווה גם בחתימה של בעל תפקיד בכיר נוסף).

נוכח המסקנה האמורה, ומשהעלתה העוררת התנגדות להמצאת המסמכים מטעמים הנוגעים לחיסיון, נדרשת הכרעה בשאלה של הסרת החיסיון וזאת בהתאם לנוסחת האיזון הקבועה בסעיף 50א לפקודה.

יש לשבור את קשר השתיקה ולא לעמוד מנגד, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך". סוף דבר: אציע לחברי לקבל את הערר בהתאם לאמור בפסקה 77 לעיל.

ויובהר, הבקשה לקבלת פטור מדיווח היא בקשה מכוח סעיף 368ד(ו) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, אשר קובע כי עובד סוצאלי שמונה לפי חוק וקיבל דיווח אודות פגיעה בקטין או חסר ישע, חייב להעביר דיווח על כך למשטרת ישראל, אלא אם קיבל פטור מחובת דיווח מאת וועדה שמונתה לשם כך על ידי שר המשפטים.

...

ב"כ הנאשם טוען כי העדויות שמבקשת המאשימה להשמיע לשם הוכחת אמרות החוץ אינן קבילות, זאת לנוכח הוראת סעיף 50א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971, אשר זו לשונה: " עובד סוציאלי כהגדרתו בחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו-1996, אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עיסוקו כעובד סוציאלי והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לעובד סוציאלי בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם כן ויתר האדם על החסיון או שבית המשפט מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה." בטרם נדון בטענות הצדדים נביא בקצרה את השתלשלות החקירה בעניינו של הנאשם, כפי שהיא עולה מטיעוני הצדדים.

סבורני כי לנוכח חומרת המעשים המיוחסים לנאשם, במיוחד המעשים המתוארים בסעיף 4 לכתב האישום, ולנוכח הטענה שהמעשים בוצעו כלפי בנו התינוק של הנאשם, הרי שעשיית הצדק עדיפה על העניין שיש באי גילוי הראיות החסויות, ועל כן ראוי להורות על גילוי הראיות המדוברות.

בסופו של דבר סבורני, כי לנוכח ריבוי המשתתפים במפגש, ולנוכח העובדה שחלקם אינם עובדים סוציאליים הרי שהחיסיון הקבוע בסעיף 50א(א) לפקודת הראיות לא חל על שנאמר במפגש זה. אשר על כן, עדויות ומסמכים הנוגעים לישיבת וועדת הטיפול כן יהיו קבילים כראייה.

טענות אלו מבוססות רובן ככולם על שנפסק בבש"פ 467/21 הנ"ל, אלא שכאמור לעיל פסק דינו של בית המשפט העליון ניתן אחרי שהוגש כתב האישום בעניינו של הנאשם, ולכן אין בידי לקבל את טענות ב"כ הנאשם בהקשר זה. אשר על כן טענת החיסיון של הנאשם נדחית.

כמתואר בעתירה ובתגובה המקדמית לה, חקירת הפרשה החלה בעקבות דיווח של אישתו דאז של העותר – אם התינוק (להלן: האם) – למנחת "מעגלי אימהות" בטיפת חלב, על חשד לפגיעה בתינוק על-ידי העותר.

יצוין כי בין חקירת המישטרה לבין המועד שבו העלה העותר את טענותיו אלו, ניתן פסק דין שעסק בפן העקרוני של היחס בין חובת הדיווח שחלה על עובד סוצאלי שהתעורר אצלו חשד סביר כי נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, לבין החיסיון הנוגע למידע המוחלף בין העובד הסוצאלי למטופל, כמו גם באופי ההליך שבמסגרתו יוגשו חומרים הנלווים לחובת הדיווח (ראו: בש"פ 467/21 עמותה פלונית נ' מדינת ישראל (14.3.2021) (להלן: עניין עמותה פלונית)).

...

ביום 7.3.2018 הוגשה לבית משפט השלום בקשה למתן צו להמצאת מסמכים לפי סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, שבה התבקשו מלשכת הרווחה "מסמכים הקשורים ל[תינוק]". בו ביום נעתר בית משפט השלום לבקשה (צ"ח 12051-03-18, השופטת מ' בנקי).

העותר הוסיף וטען כי יש לדחות את בקשת המדינה להעיד את הגורמים הטיפוליים בכל הנוגע לתוכן הדברים שמסר הוא עצמו – הן בפגישות שנערכו עם העובדת הסוציאלית והן בישיבת הוועדה.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

חרף טענות העותר, לא מצאנו כי עניינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים.

העתירה נדחית אפוא, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים.