חובת דיווח על פגיעה באחרים על ידי פסיכולוגים

בעקבות הארוע פנה הפסיכיאטר לפקיד רשוי כלי הנשק בחיפה במכתב הנושא את התאריך 16.4.18 (להלן: "המכתב") (העתק המכתב צורף לתצהירו של אברהם וסומן כנספח ב), במסגרתו כתב כדלקמן : "על סמך בדיקה קלינית שביצעתי למר פפרקורן אברהם ב- 14.4.16 (טעות סופר הכוונה לשנת 2018 - ס.ג.א.), הנני סבור כי הנ"ל לוקה בהפרעה נפשית מסוגIMPULSE CONTROL DISORDER ... מהוה פוטנציאל גבוה לאלימות כלפי הסובבים, מאיים לפגוע בסובבים בנשק שנימצא ברשותו, הנני להודיעך לכם על כך בדחיפות, כי חלה עלי חובת דווח על פי חוק.

אברהם מעולם לא נבדק או טופל על ידי הפסיכיאטר או כל פסיכיאטר אחר, והאמור במכתבים שנשלחו ע"י הפסיכיאטר לגורמים השונים, הוא שקרי ומהוה לשון הרע כנגדו, במטרה מכוונת לפגוע בו ולגרום לו לנזקים כ"נקמה" על המריבה שנתגלעה ביניהם.

סיטואציה "טיפולית" יכולה להתרחש כל אימת שמישהו פונה למטפל לקבלת איבחנה או עצה (עמוד 18 שורות 8-12 לפרוטוקול דיון מיום 24.2.2020), והחובה לדיווח חלה לא רק על פסיכיאטר, אלא גם על כל מטפל אחר כדוגמת עובד סוצאלי, פסיכולוג וכדומה (עמוד 18 שורות 24-28 לפרוטוקול דיון מיום 24.2.2020).

...

סוף דבר אני מחייבת את הפסיכיאטר לשלם לאברהם סך כולל של 110,000 ₪.

בנוסף, אני מורה לפסיכיאטר לשאת בעלות עריכת חוות הדעת מטעמו של אברהם- ד"ר עמיקם טל בהתאם לחשבונית שתוצג על ידי אברהם, בשכר טירחת בא כוחו של אברהם בסך של 23,400 ₪ (כולל מע"מ), ואגרת בית המשפט כפי ששולמה.

בהתאם לסמכות המוענקת לבית המשפט מכח סעיף 9(ב) לחוק, אני מורה לפסיכיאטר, לשלוח לכל אחד מהגורמים אליהם שלח מכתב בעניינו של אברהם, מכתב במסגרתו יבהיר כי אבחנתו של אברהם על ידו בטעות יסודה, וכי אברהם אינו סובל מ - IMPULSE CONTROL DISORDER.

המתלונן היתרחק מן המקום ודיווח על אשר ארע למישטרה.

במסגרת חקירתו הנגדית, הובהר על ידי המתלונן כי הוא עצמו הרגיש על בשרו אך את הפגיעה בירך, אולם לא הבחין בפגיעה בקטין, ועל זו נודע לו רק לאחר שהגיעו השניים לביתם ובנו סיפר לו על כך (עמ' 9 לפרוט' ש' 31-33).

באשר לחרדות מהן סובל בנו הקטין, הובהר בחקירה הנגדית כי הקטין סבל מחרדות עוד לפני הארוע נשוא כתב האישום בעקבות ארוע שהתרחש בהיותו בן 4, ואשר בגינו טופל על ידי פסיכולוג למשך כחצי שנה (עמ' 12-13 לפרוט').

דא עקא, שמדובר בעדות מובהקת מפי השמועה, ומבלי שהובאה כל ראיה שיש בה כדי ללמדנו על פגיעה כאמור.

שונה הוא המצב כאשר המניע מהוה נסיבה מחמירה, שאז מוטלת על המאשימה החובה להוכחת קיומו.

בהמשך הדברים, ולאחר שדן בית המשפט בפסיקה (המעטה), ובפרט בצורך להוכיח המניע באמצעות ראיות פוזיטיביות, קבע כי "בהיעדר ראיות לסתור, ובהתקיים נסיבות חיצוניות מתאימות, מוחזק המבצע, כמי שמתקיימת בו הכוונה - לענייננו, הרצון לפעולה מתוך מניע גזעני. כאמור, בעניינינו, הנסיבות כולן מלמדות על כך, שהתקיפה בוצעה ממניעים גזעניים ולא ממניעים אחרים" (שם, פס' 44).

...

טענה זו לא הובררה די הצורך, וסבורני כי ספק אם נדרש להחיל מבחן זה בנסיבות המקרה דנן.

אני סבורה שעל בית המשפט לבחון את הסייג האמור במשנה זהירות, וזאת נוכח העובדה כי הבחינה הראשונית במסגרתה נבדק רכיב האינטרס הציבורי נעשית על ידי רשויות התביעה, אשר מחליטות האם קיים אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין של מבצע עבירה באופן המצדיק הגשת כתב אישום נגדו.

יישום העקרונות הפסיקתיים שהובאו לעיל בנסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה ברורה לפיה אין מקום להחיל את הסייג במקרה שלפנינו.

סוף דבר; אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירת תקיפה סתם מתוך מניע גזעני, לפי סעיף 379 בשילוב סעיף 144ו לחוק העונשין.

כמו כן, נכתב על פגיעות מיניות נוספות על אלו שתוארו בתלונה שהגישה המתלוננת נגד המערער ושביצעו בה לכאורה אחרים, שאינם המערער (להלן: הפגיעות הנוספות).

אפילו כשפנתה המתלוננת לפסיכולוגית לקבל טפול, היא הזדהתה בשם בדוי והסתירה את שמו של המערער, מחשש מפני חובת הדיווח של הפסיכולוגית.

מבחינת המתלוננת, כפי שאמרה בעת שהגישה את התלונה (ת/7) – "עכשיו אני במצב של חוסר ברירה כי הוא תבע אותנו בבית דין על הוצאת דיבה אז לפני שהוא ממשיך הלאה עם השטויות שלו אני מעדיפה להיות התובעת ולא הנתבעת". רביעית, ככל שהמתלוננת נפגעה מינית על ידי אחרים – היא הייתה יכולה להתלונן נגדם ולא היה צורך שתתלונן נגד המערער.

...

על כן, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בממצאים שקבע בית משפט קמא, המבוססים כדבעי על העדויות והראיות.

ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו מבססים היטב את המסקנה המרשיעה ואין עילה להתערב בהם.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו.

סעיף 2.9 (3) לחוזר, תחת הכותרת "הוועצות במקרה של היתלבטות בנושא של דיווח" מוסיף וקובע כי "בכל מקרה שבו קיימת היתלבטות לגבי חובת הדיווח ביחס למעשה מיני ניתן להיוועץ בגורמים הבאים: ...נציגי שפ"י ביחידה למניעת היתעללות בילדים...". סעיף 4.2 לחוזר קובע כי "יידוע המנהל, המפקח והצוות הבין מקצועי. על כל מקרה של פגיעה בעלת אופי מיני או חשד לפגיעה כזו יש לדיווח למנהל בית ספר ועל המנהל ליידע את היועץ ואת הפסיכולוג של בית הספר (כשבעלי תפקידים אלה קיימים) כמו כן עליו ליידע את הפיקוח על בית הספר (המפקח ויעוץ הבכיר)". בנספח 4 לחוזר, תחת "שאלות שכיחות של אנשי צוות מערכת החינוך", בסעיף 6 נכתב, בין היתר, "ש. האם צריך לדיווח לפקידת הסעד על כל משחק של "רופא וחולה" במסגרת הגן או תחילת בית הספר"? ת. "משחק ב"רופא חולה גם הוא חשוב בתהליך התפתחותו של הילד, ולכן אין לדיווח על כל משחק שכזה. אם נתקלים במשחק תכוף מדיי של "רופא וחולה", הנכפה על אחד הצדדים והנושא אופי של פעילות מינית בין מבוגרים (חדירה, "מציצות")- יש להיוועץ בפסיכולוג, בפקיד סעד או במדריך שפ"י".

שכן בדווח מקופל היבט של טפול מערכתי הוליסטי, הן על ידי הגורם האכיפתי, הן על ידי הגורם המפקח, הן על ידי הגורם המטפל והן על ידי הגורם האחראי בגן, לעתים אף בילד הפוגע שמא הוא בעצמו נתון לפגיעות כאלה ואחרות.

...

אנו סבורים כי חלק ניכר מהסעיפים ומהנספחים צורפו שלא לצורך ואלו לא נדרשים להכרעתנו.

בנוסף, המשרד החתים את התובעת על כתב ויתור, חרף הצהרתה המפורשת כי תלויות ועומדות לה טענות חריפות, עת התובעת היתה עם "הגב לקיר". לטענת הנתבעת, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן נתבעים סעדים גם עבור תקופת עבודתה בגן ברקת אותו ניהלה בין השנים 2008-2010.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

סוף דבר התביעה על כל סעדיה נדחית בזאת, למעט פיצוי לא ממוני בסך של 30,000 ₪ אשר הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום.

נוכח סכום התביעה מזה (296,080 ₪), והסעד הנפסק מזה (כעשירית מסכום התביעה), התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט, ברף הנמוך, בסך של 3,000 ₪ אשר יקוזזו מהסכום הנפסק בסעיף 176 לעיל.

" המערער נבדק על ידי הועדה, אשר פירטה את ממצאיה ומסקנותיה לפרוטוקול: "פסיכיאטר – הבדיקה נערכה בנוכחות האם ובהסכמתו. עצור בהתנהגותו מודע צלול מתקשה להסביר מדוע נמצא כאן ולאיזו מטרה. במכתבים הרפואיים הנלווים מצוין כי סובל ממגוון ביטויים והפרעות נפשיות בין היתר מציין ד"ר זוסמן מ 3/11/21 בסמוך לחבלת ראש בגיל 20 איטיות קוגניטיבית סף תיסכול נמוך התפרצויות זעם חרדות ופחדים, מחשבות טורדניות הימנעויות מרובות טקסים. במכתבו של ד"ר פרומן 28/10/21 בעבר צטט מצב דיכאון פסיכוטי באבחנה מבדלת תהליך זחלני או האדרת תסמינים. אינו זוכר את שמות התרופות שנוטל, מוסר כי לא לוקח אותן בצורה רציפה. אימו מתארת מיגוון של תופעות וביטויים היכולים לכוון לכל אחת מהאבחנות הנ"ל. בהערכה פסיכו דיאגנוסטית 4/5/22 כבר בתחילת שרותו תוארו קשיי היסתגלות בצבא בטירונות דווח על פגיעת ראש שוחרר מצה"ל המעקב הפסיכיאטרי העלה תמונה אבחנתית בלתי ברורה, בין היתר עלתה שאלה של האדרה איבחון פסיכו דיאגנוסטי במסגרת מל"ל הדגים שתוף פעולה דל ואמינות ביצוע נמוכה.

לאחר דיון ההערכה המוקדמת ביקש המערער להפנות לאיבחון פסיכולוגי שנערך על ידי הפסיכולוג הקליני דקל יהוד ביום 23.06.22, כחצי שנה עובר למועד היתכנסות הועדה.

אשר לחובת ההנמקה של הועדה לעררים נפסק, כי הועדה היא גוף מעין שפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה כך שממנה ילמד לא רק רופא, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז 130 (1985)).

משעה שהחלטת הועדה מעוגנת בממצאיה ומאפשרת להיתחקות אחר הלך מחשבתה ובהיתחשב שנושא ההאדרה עלה במסמכים נוספים, לא שוכנעתי כי העדר ההתייחסות לסיכום הביקור הרפואי מיום 11.07.22 מעלה או מוריד מהחלטתה ועל כן לא נפל פגם משפטי בהיעדר היתייחסות הועדה למסמך זה. אשר לאיבחון הפסיכולוגי מיום 23.06.22 - עיון בפרוטוקול מלמד שאין כל עדות לכך שהמסמך ניצב בפני הועדה.

...

לטענת המשיב, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ולפיכך יש לדחות את הערעור.

באבחון זה ישנה התייחסות לעניין ההאדרה ועל כן העובדה במסמך מיום 11.07.22 לא צוין עניין זה, אין בה כדי להוביל למסקנה לה טען המערער, כי הוועדה בחרה להתמקד באישור רפואי אחד של ד"ר פורמן על פני אחר "דווקא" על מנת לתת משקל יתר לעניין ההאדרה.

משעה שהחלטת הוועדה מעוגנת בממצאיה ומאפשרת להתחקות אחר הלך מחשבתה ובהתחשב שנושא ההאדרה עלה במסמכים נוספים, לא שוכנעתי כי היעדר ההתייחסות לסיכום הביקור הרפואי מיום 11.07.22 מעלה או מוריד מהחלטתה ועל כן לא נפל פגם משפטי בהעדר התייחסות הוועדה למסמך זה. אשר לאבחון הפסיכולוגי מיום 23.06.22 - עיון בפרוטוקול מלמד שאין כל עדות לכך שהמסמך ניצב בפני הוועדה.

נוכח כלל המפורט לעיל ומשמדובר בהחלטה מקצועית העומדת בחובת ההנמקה המוטלת על הועדה הרפואית לעררים, הערעור נדחה.