חובת בעלי נכסים להשתתף בתשלום בניית גדר בגבול משותף

המסגרת החוקית הנוגעת להישתתפות בעלות הקמת קיר משותף חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 (להלן: "החוק") מתייחס לבנייה במקרקעי הזולת וכן מתייחס בנפרד למחוברים שבמיצר, קרי בגבול המשותף שבין מקרקעין שכנים.

חשיבות זו באה לידי ביטוי גם בחובה של בעל מקרקעין לתאם עם שכנו בנייה של קיר על הגבול המשותף, לבטח כאשר יש אפשרות כזו.

להבדיל, הבנייה על אותו גבול והקמה של "קירות, גדרות, עצים ומחוברים כיוצא באלה" היא זו אשר יוצרת את הבעלות המשותפת.

סעיף 49 א' לחוק רואה במה שהוקם וקיים על אותו גבול כנכסים בבעלות משותפת.

בכתב ההגנה שהגיש התובע טען התובע כי הנתבע ביצע "חיזוקים למען ביתו עת בנה מרתף ויחידת דיור...אין תשלומים אלו קשורים כלל וכלל לבניית הקיר המקורי". בחקירתו אישר המומחה מטעם הנתבע כי "הקרקע הייתה זהה בשני המגרשים פחות או יותר, הנתבע העמיק את הקרקע במגרשו ונוצר מצב שגדר התובע הייתה יכולה ליפול אם לא עושים את התמיכה". בהמשך חקירתו אישר המומחה מטעם הנתבע כי "זה נכון שאם לא היה מעמיק את פני הקרקע לא היה צריך לחזק את הקיר". די בדברים אלו כדי להביא למסקנה כי כל הקשור בבניית הקיר המשלים מבוצע באופן ישיר בהחלטתו של הנתבע להעמיק את מגרשו ואין לה כל רלוואנטיות לאופן בו ניבנה הקיר המשותף על ידי התובע.

...

בנסיבות אלו תביעתו של הנתבע לפיצוי בגין ירידת ערך נדחית.

סיכומו של דבר לנוכח האמור לעיל אני מורה על דחייתן של התובענה ושל התובענה שכנגד.

יש חשיבות לקיומם של יחסי שכנות טובה וגם טעם זה מצדיק הימנעות מחיוב בהוצאות וכך אני מורה.

חובה זו של הישתתפות בעלות בניית הגדר שבין החלקות, ממנה נהנים שני בעלי הנכסים הגובלים, נובעת מהוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 הקובע כי מי שקבל נכס, שירות או טובת הנאה מאחר, חייב להשיב את הזכייה או לשלם את שוויה.

להלן נוסח החלק הרלבנטי מההצהרה עליה חתמו הנתבעים: "אנחנו שושנה ומרדכי ניגרקר... בעלי גוש 3750... מסירים את התנגדותנו לבניית החומה המשותפת על קו 0... וזאת מכיוון שיישרנו את ההדורים והגענו להבנה משותפת, כי החומה תבנה בהתאם לקו הגבול שנקבע ע"י מודד מוסמך המקובל על שנינו ומבלי לפגוע בזכויות הקרקע של שתי המשפחות." הלכה היא, כי החוזה הכתוב בין הצדדים ממצה את כל התחייבויותיהם, הצהרותיהם ורצונותיהם, כאמור בע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(2) 1474, 1479 [1957].

...

בשים לב לשיקולים שפורטו, אין בידי לקבוע באופן מתמטי את סכום ההשתתפות המגיע לתובע, וסכום זה ייקבע על דרך האומדנה, בשים לב לכלל הנתונים והעובדות שהובאו בפניי.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

אני מורה לנתבע לשלם לתובע סך כולל של 11,333 ₪.

הרקע ותמצית טענות הצדדים עניינה של התובענה דנן בסכסוך שנים ארוך, כאשר השאלה העומדת לדיון כעת נוגעת לזכותו של התובע, שהקים גדר בגבול משותף עם שכנו, להשבת מחצית שוויה.

חובה זו של הישתתפות בעלות בניית הגדר שבין החלקות, ממנה נהנים שני בעלי הנכסים הגובלים, נובעת מהוראות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 הקובע כי מי שקבל נכס, שירות או טובת הנאה מאחר, חייב להשיב את הזכיה או לשלם את שוויה.

...

בשים לב לשיקולים שפורטו, אין בידי לקבוע באופן מתמטי את סכום ההשתתפות המגיע לתובע, וסכום זה ייקבע על דרך האומדנה, בשים לב לכלל הנתונים והעובדות שהובאו בפניי: אני מעמידה את עלות הבניה של התובע על מחצית מהצעת המחיר, ואת חלקו של הנתבע במחצית העלות, קרי רבע מההצעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנני מורה לנתבע לשלם לתובע סך כולל של 6,000 ₪, בערכים להיום.

יחד עם זאת, קיים שוני בין הרשויות השונות בכל הנוגע לסוג ושיעורי התעריפים הנוהגים (לפירוט העיקרון המשותף העומס בבסיס הטלת ההיטלים השונים ראו ע' שפיר, בעמ' 93).

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט הנדל בעע"מ 2407/11 מגן גלוון באבץ חם בע"מ נ' עריית חיפה (5.3.2013): "ברקע לכך יש לזכור את השינוי שהיתחולל בשיטת המימון לסלילת הכבישים, אותו גובות הרשויות המקומיות. בעבר רווחה שיטת דמי הישתתפות: מבעלי הנכסים הגובלים בכביש נגבה שיעור מסוים מתוך ההוצאות שהוצאו בפועל בגין סלילת הכביש. כך היה גם בהקשר של עריית חיפה, אשר בחוק העזר שלה משנת 1963 מצוין במפורש כי מדובר ב'דמי הישתתפות' בגין סלילת הכביש. אלא שחוק העזר החדש משנת 2008 שינה את התפיסה. מעתה, ההיטל אינו מבוסס על ההוצאות שהוציאה הערייה בפועל (שיטת דמי ההישתתפות), אלא על תעריף קבוע שמחושב לפי עלות ממוצעת של סלילת הכבישים בעיר כולה (שיטת ההיטלים). ההשלכה לענייננו היא זו: גם לוּ היה נקבע שהמערערת עמדה בחובתה על פי חוק העזר 1963, כאשר הישתתפה במימון סלילת רחוב הדגן באמצעות סלילה עצמית, אין בכך כדי לפטור אותה מתשלום היטל סלילה על פי חוק העזר החדש (ע"א 4435/92 עריית ראשון לציון נ' חב' מאיר סדי בע"מ, פ"ד נב(3) 321 (1998); השוו פסק דינו של חברי השופט ג'ובראן: ע"א 13/09 א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עריית בת-ים (18.7.2011))". (כן ראו לעניין זה פסק הדין בעע"מ 2314/10 עריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (24.6.2012)) ועתה לענייננו.

(א) חפירה, מילוי, פילוס ועבודות נקוז למים עליונים; (ב) סילוק עמודי חשמל, טלגרף או טלפון, הקמתם מחדש, עקירת עצים, הריסת מבנים ישנים ופינויים, התקנת ביבים, תעלות, צנורות מים עקריים וכבלי חשמל; (ג) התאמת רחוב, מבחינת שיפועיו ומפלסיו, לרחובות הסמוכים לו וכיוון כניסות, מדרגות וגדרות של רשות היחיד אל מפלסי הרחוב הנסלל; (ד) בנייתם ושינויים של קירות תומכים, מדרגות, אבני שפה, גדרות מגן, קירות גבול וסורגי גבול וכל עבודה בנכסים הגובלים את הרחוב, הדרושה לסלילתו; (ה) ריצוף שבילים, סידור שדרות ומדשאות ונטיעת עצים וצמחים; (ו) הכנת תכניות לסלילת רחוב והשגחה עליה; (ז) כל עבודה או פעולה אחרת הדרושה לסלילת רחוב או הכרוכה בה;"

...

לעניין זה יפים דברי בית המשפט בפסק הדין המפורט שניתן בת"צ (ת"א) 53246-06-14‏ ‏ רועי אמריליו נ' המועצה המקומית כפר שמריהו (12.6.2017) (ערעור שהוגש לבית המשפט העליון ונדון בעע"מ 7475/17 נדחה לאחר שהמערערים חזרו בהם מערעורם בהמלצת בית המשפט): "נקודת המוצא לדיון בעניין לרר הייתה, כי המדובר בכביש שנסלל מחדש, כאשר הכביש המקורי נסלל לאחר שנת 1976, היינו בעת שחוק העזר הקיים, שמכוחו הושת החיוב בהיטלים, היה בתוקף. היינו, נעשתה בעבר 'סלילה' של 'כביש' ו'מדרכה', כמשמעותם בחוק העזר. כפי שעולה בבירור מפסק הדין, המסקנה שאליה הגיע בית המשפט העליון נגזרה, בין היתר, מהוראות סעיף 5(א) לחוק עזר להרצליה (סלילת רחובות), התשל"ו-1976, הקובע כי החיוב בהיטל יוטל על מי שהיה בעת התחלת הסלילה הבעלים של הנכס, ומהוראות סעיף 6 לחוק, הקובע את עקרון חד פעמיות ההיטל ... בנסיבות אלה קבע בית המשפט העליון, כי הימנעותה של העירייה, מטעם שאינו מוצדק בדין, מלגבות היטל מהחייב כאשר מתגבש החיוב לראשונה, מהווה מחדל שתוצאתו היא שלא ניתן יהיה לגבות את ההיטל מאדם אחר, לאחר העברת הבעלות בנכס. ובמילותיו של כב' המשנה לנשיאה, השופט א' ריבלין (עניין לרר, פסקאות 4-5) ....

סבורני, כי נוכח ההסתייגות המפורשת האמורה, אין גם בסיס לטענת ההסתמכות של העותרת על האישור.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה להשבת חלק מהיטל הסלילה בו חוייבה התובעת בגין הקרקע והמבנה הישן.

" דומה כי חיוב התובעת בהיטל תיעול תואם את הוראות חוק העזר (הופחת היטל תיעול ששולם בעבר בגין קרקע ובגין הבניין הישן והתובעת חוייבה בגין 267.15 מ"ר בלבד), ומכל מקום התובעת לא טענה כנגד חיוב זה. ו - סוף דבר אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

בהתאם להוראות התכנית החלה על המקרקעין, ש/580, יש לבנות גדר בגבול המשותף של מגרשים (סעיף 22ט' לתקנון התכנית).

זאת ועוד, בהתאם להוראות סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". איני מקבלת את טענת הנתבעים כי אינם נהנים מהגדר.

גם אם בשלב זה טרם החלו הנתבעים בעבודות התיכנון והבנייה ואינם זקוקים לגדר, בשלב מסוים יעשו כן וייהנו מקיומה של הגדר – שהרי בהתאם להוראות התכנית חובה להקים גדר בגבול בין המגרשים.

התובע אישר כי לא ביקש את אישורו של הנתבע בטרם הקמת הגדר, שלא לא ידע את עלותה, אולם העיד כי יידע את הנתבע על הקמת הגדר ובקשתו כי הנתבע ישתתף בעלות הקמתה והנתבע לא דחה בקשתו: "אני פוגש את רענן תדיר במושבה ... הוא אמר שהוא רואה שאנחנו מתחילים לבנות ואיחל בשעה טובה. אמרתי לו שהוא רואה שיש גדרות, הוא אמר שנסתדר על זה אחר כך והוא לא רואה בעיה. ככה פעמיים או שלוש ניפגשנו ... באותו מעמד [לאחר פינוי אשפה מחלקת הנתבעים – ס.מ.] שאלתי מה קורה עם תשלום הגדר, אמר אין בעיה. אחרי יום קרא לעו"ד שלו, שדיברה אתי, אמרה שהיא רוצה כתב כמויות." (עמ' 4, ש' 18-25).

...

זאת ועוד, בהתאם להוראות סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". איני מקבלת את טענת הנתבעים כי אינם נהנים מהגדר.

ה - סופו של דבר סופו של דבר – התביעה מתקבלת במלואה.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים את אגרת בית המשפט בסך 754 ₪, שכר בטלת העד מטעם התובעים בסך 600 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 3,500 ₪.