חובת אזכור הצביון היהודי בחוק

מדובר במעשים שנועדו לערער את יסודות החברה ולפגוע בצביונה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כך למשל בע"פ 5794/15 מדינת ישראל נ' טוויטו (31.1.16): "מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, והשולח אש במבקשי דו-קיום בין יהודים לערבים, גם אם הוא חולק על דרכם, פוגע לא רק בערכיה הדמוקרטיים של המדינה אלא גם בערכיה היהודיים, ותחת שינהג דרכי שלום וסובלנות בין בני הארץ הוא מחרחר ומלבה – מלבה תרתי משמע – שנאה. לבית משפט זה ולבתי המשפט בכלל חובה להאבק בכך." מדיניות הענישה הנוהגת – לצערי, בית המשפט נידרש לא אחת בתקופה האחרונה לידון בעבירות תקיפה או פגיעה ברכוש כאשר ברקע מניעים גזעניים ואידאולוגיים.

בית המשפט העליון הותיר את העונש על כנו והדגיש כך: "ביטויי גזענות כגון דא, אשר מלבים שנאה ופחד ופוגעים בשלומו וביטחונו של הציבור הערבי בארץ, בזויים בהיבט המוסרי, נוגדים את המסורת היהודית ואת הערך של 'כבוד הבריות', ומכתימים דמותה של המדינה בארץ ומחוצה לה... בעבירות שנעשו ממניע של גזענות, יש להעביר מסר ברור של הרתעה, וליתן משקל של ממש לשיקול זה מתוך הנחה כי יש סיכוי שההחמרה בעונש תביא להרתעת הרבים..." בע"פ 5258/09 בן חיים נ' מדינת ישראל (1.10.09), שהוזכר ע"י ב"כ המאשימה, אישר בית המשפט העליון עונש מאסר של 12 חודשים לקטין בן 16 שנקלע על פניו באקראי להתקפה של חבורה של צעירים על שני קטינים ערבים בשכונת פיסגת זאב בירושלים שכללה תקיפה המונית עד אובדן הכרה וכן דקירה.

...

אמירות בית המשפט העליון בעניין זה כפי שנסקרו לעיל הן ברורות, גם כאשר מדובר בקטינים וגם כאשר מדובר במי שעבר שיקום, ובמקרה שלפני לא מצאתי כי ניתן לחרוג ממדיניות זו. בהתחשב בכך מצאתי כי לשינוי שעבר הנאשם יינתן ביטוי בתוך המתחם, ואני סבור כי חרף עונש המאסר שיוטל עליו, אין מדובר בעונש אשר אינו מאפשר לנאשם להמשיך בדרכו החדשה ולחיות חיים נורמטיביים אף לאחר ריצוי העונש.

נוכח האמור, בשים לב לשיקולי ההרתעה ואחידות הענישה מחד, ומאידך השינוי המשמעותי שעבר הנאשם ולקיחת האחריות, אני סבור כי יש להעמיד את עונש המאסר ברף הנמוך של כל אחד מהמתחמים, יחד עם זאת יש לתת ביטוי מסוים גם ליתר השיקולים.

לאור האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: בגין האישום הראשון, 6 חודשי מאסר בפועל ; בגין האישום השני, 2 חודשי מאסר בפועל; בגין האישום השלישי, 2 חודשי מאסר בפועל.

הנהלת המושב פעלה ונהגה עם התובעים בכבוד הראוי, בלב רחב ובנפש חפצה, דנה בבקשתם בישיבות הנהלה בכובד ראש, וחזרה לידון בעיניינם מספר פעמים באופן לא פורמלי לפנים משורת הדין, מבלי שתהיה לה כל חובה לעשות כן. ההחלטה היחידה אשר ניתן לידון בה במסגרת תובענה זו היא החלטת האספה הכללית, שכן על החלטת ועד ההנהלה ישנו מעשה בי דין וזו כבר נדונה במסגרת ההליך הראשון.

סעיף 1 בחלק ב קובע את הקריטריונים המהותיים הנדרשים מחברי אגודה, ובהם כי כל חבר יהיה יהודי המתנהג על פי דת ישראל [סעיף 1(ב)(1)]; תושב קבוע במושב כפר יעבץ או איש החושב להתיישב בו [סעיף 1(ב)(2)]; בעל אופי טוב [סעיף 1(ב)(3)] ועוד.

ובלשונו של בית המשפט העליון: "החלטת אגודה שיתופית על קבלת חברים לשורותיה או אי-קבלתם היא למעשה מקרה פרטי של החלטות המתקבלות בועד האגודה ובאספה הכללית שלה, ולכן חלים אותם כללים של ביקורת שיפוטית שהוזכרו לעיל בקשר להחלטות הועד והאספה הכללית. עם זאת ניתן לראות את ההחלטה על קבלת חברים לאגודה כייחודית בשני מובנים. ראשית, כאמור האגודה השיתופית מבוססת על קשר אישי בין החברים ומבקשת לקיים עזרה הדדית בין חבריה (ראו ע"א "פרי העמק" [4], בעמ' 544).

בין לבין נשלחו לבני הזוג נימוקי הדחיה (כמפורט לעיל), ובהם כי בני הזוג נימצאו לא מתאימים לצביון הדתי של המושב, כי לא ידעו להסביר מדוע מבקשים הם לגור במושב וכיצד ישתלבו בו, וכי הנהלת האגודה לא התרשמה מהם לטובה, אף לא מבחינת יכולת כלכלית, יכולת לפתח משק חקלאי או תרומה למרקם הכלכלי חברתי במושב, ולפיכך התרשמה שאינם מתאימים למושב.

...

האגודה טוענת מנגד, כי דין התביעה להידחות מכל וכל, וזאת ממספר טעמים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אף לתביעה חלופית זו לא ראיתי להיעתר.

אמנם בעניין תומר דור דובר על קרקע פרטית ולא על קרקע של רמ"י, אולם במקרה דנן, כאשר אף רמ"י אינה רואה במקרה דנן מקרה קיצוני המצדיק את התערבותה, ואף מתנגדת להעברת הזכויות, וכאשר בני הזוג אף לא טרחו לפנות לרמ"י ישירות בעניין זה, לא שוכנעתי במכלול נסיבות העניין כי יש מקום להורות לרמ"י לפעול להעברת הזכויות בהעדר חברות, כפי שמבקשים התובעים.

הרי ברי, כי בנסיבות אלו אין ולא ניתן להסתמך על פסק הדין בשום צורה ואופן כהלכה מנחה, ולא ברורה התעקשותו של ב"כ התובעים לעשות כן. סיכום לנוכח כל האמור לעיל, ובשים לב להיקף ההתערבות השיפוטית המצומצם בהחלטה על קבלת חברים לאגודה שיתופית, איני סבור כי יש מקום להיעתר לבקשת התובעים ולכפות את קבלתם כחברים.

סעיף 9 לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958 אף קבע כי אין חובת ההנמקה לפי החוק האמור חלה "על החלטות שר הפנים או מי שהועברו אליו סמכויותיו לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, למעט החלטה על ביטול רישיון ישיבה של מי ששוהה בישראל כדין" (ראו בג"ץ 431/89 קנדל נ' שר הפנים (להלן-עניין קנדל), בעמ' 520; בג"ץ 482/71 קלרק נ' שר הפנים בעמ' 117-116 ובג"ץ 1031/93 פסרו (גולדשטיין) נ' שר הפנים (להלן-עניין פסרו), בעמ' 678-677).

אולם, אפילו נבחן את האמנה ואת החלטת בית-הדין האירופי כמקור לפרשנות, הרי בחינת האמנות ופסקי-הדין שאוזכרו אינה מלמדת כי קשר ההורות לאחר שפקעו הנישואין לא הקנה זכות לאזרחות או למעמד של קבע במדינה שבה נמצא הילד.

כנגד האנטרס לזכות הילד לחיות במדינה שבה יהיו שני הוריו, כדי ששניהם יקיימו את חובותיהם לגדלו, לחנכו, לזונו ולהעמידו על רגליו, עומדים אינטרסים ציבוריים של המדינה ושיקוליה-בטחון המדינה, שלום הציבור, שמירת הסדר הצבורי, שמירת צביונה ותרבותה של המדינה, זהותה, היותה מדינה יהודית ודמוקרטית ואף שיקולים של מדיניות הגירה שביסודם מדיניות של כלכלה וכוח עבודה, אשר יעודד ניצול ידיים עובדות של אזרחי המדינה ותושביה, ואך לפי הצורך החיוני "ייבוא" ידיים עובדות זרות.

...

דין העתירה להדחות לגבי כל ארבעת המקרים שפורטו בה. אכן, טובת הילד עיקר, אך בהתנגשות בין עקרון זה לעקרון של מדיניות הגירה, התאזרחות, כניסה לישראל וישיבה בה, יש להעדיף את האינטרס של המדינה, לבד ממקרים חריגים ויוצאי-דופן, על בסיס הומניטרי, שבהם יועדפו השיקול ההומניטארי וטובת הילד על פני השיקולים האחרים.

אולם בענייננו כאמור, לא שוכנעתי שיש שיקולים המצדיקים סטייה מן העיקרון הכללי.

לפיכך וכעולה מן המקובץ, אני דוחה את העתירה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 7174/23 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב המערערים: 1. פורום חירות וכבוד האדם בישראל 2. מיכאל פיינשטיין 3. תפארת כהן 4. לירום גולן נ ג ד המשיבים: 1. עריית תל אביב - יפו 2. עמותת "ראש יהודי" ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים בתיק עתמ 038202-09-23 שניתן ביום 21.09.2023 על ידי כבוד השופטת הדס עובדיה בשם המערערים: עו"ד צפנת נורדמן ][]פסק-דין

לעריית תל אביב – כמי שהמרחב הצבורי נמצא בתחומה המוניציפלי – מיתחם של שיקול דעת במסגרת סמכויותיה הרחבות על פי פקודת העיריות [נוסח חדש], ובמסגרת שיקול דעתה היא רשאית להיתחשב בצביון העיר ותושביה.

על הדוגמאות שהוזכרו לעיל נוסיף: גם בחג הפסח האחרון, חודש אפריל שנה זו, היתקיימה באותו מיקום בעיר – רחבת כיכר דיזינגוף – תפילה בהפרדה בין המינים, תוך שימוש במחיצה.

טוב היה אילו לא נדרשנו למחלוקת שהובאה לפתחנו, אך משהובאה, איננו יכולים להיתנצל מחובתנו לידון ולפסוק.

...

מצאנו כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 שחלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

שיהוי: דין הערעור להידחות, בראש ובראשונה בשל השיהוי שבהגשתו.

סוף דבר, שהערעור נדחה.

הפגיעה בזכויות – עניין בתי החולים ועניין ראיק סוגיית תוקפו של איסור על הכנסת חמץ או צריכתו במהלך חג הפסח נדונה בשני פסקי דין קודמים של בית משפט זה. האחד, הוא עניין בתי החולים שכבר הוזכר, בו נדון איסור שהוחל על הכנסת חמץ לבתי חולים ברחבי הארץ, והשני, הוא עניין ראיק, בו נדונה עתירת אסיר, שאינו יהודי, שבקש שיסופק לו לחם בחג הפסח (רע"ב 4201/09 ראיק נ' שירות בתי הסוהר (24.3.2010) (להלן: עניין ראיק)).

כחודשיים לאחר מכן, בחודש נובמבר 1948, הבשילו הדברים לכדי חקיקה, עת חוקקה מועצת המדינה הזמנית את פקודת מאכל כשר לחיילים, הקובעת, כאמור, את החובה להבטיח מאכל כשר "לכל החיילים היהודים בצבא-הגנה לישראל". השמירה על הכשרות בצה"ל נתפסה על-ידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כדרך למנוע את פיצול הצבא הישראלי ל"זרמים", תוך הבטחת אחידות ושויון בין החיילים.

כן צוין כי "השמירה על הכשרות בצבא מהוה מאפיין בולט ליהדותה של המדינה" ומגשימה "ערך בעל אופי יהודי עמוק ומשמעותי" (מלצר, בעמ' 387), וכי "על-ידי שמירת ההלכות של כשרות המזון בצבא, [ו]במוסדות ציבור", "מפגינה מדינת-ישראל בפומבי את צביונה היהודי" (אהרון קירשנבאום "תורה ומדינה: בעיניין מקומן של הדת, היהדות והציונות בחוקה המוצעת" עיוני משפט 63, 73 (התש"ן)).

...

לסיכום מסקנתי היא, אפוא, כי האיסור על הכנסת חמץ לבסיסים עומד במבחני המידתיות שבפסקת ההגבלה הביטחונית, והוא אינו מגלה עילה להתערבות שיפוטית בפקודות הצבא.

לאור כל האמור, אציע לחבריי כי נדחה את העתירה ונבטל את הצו על-תנאי.

מכל מקום, הוועדה שהוקמה בעקבות הצו על תנאי שניתן בעתירה, הגיעה למסקנה כי אין מקום להקצאת מתחמי מזון נפרדים במהלך הפסח, ויש ליתן משקל למסקנותיה, כמו גם לערך של לכידות החיילים המשרתים זה לצד זה. אל מול הפגיעה בחופש מדת ובאוטונומיה האישית של כל חייל וחייל, ניצבים מספר נימוקים שהתלכדו לכדי מסה שיש בה כדי להטות את כף המאזניים לדחיית העתירה: ראשית, עוצמת הפגיעה אינה גבוהה.