חובות ארנונה של נכס משועבד בגין אי תשלום

העתירה לפני עתירת העותר לפיה התבקש ביהמ"ש לקבוע כי אינו חב כל חוב למשיבה נשוא דירה ברח' החשמונאים 51/4, הידוע כגוש 7155 חלקה 305 בבת ים (להלן: "הנכס"), לתקופה שבין 1.1.2006 ועד 30.4.2018 וזאת מאחר שלא היה הבעלים ו/או המחזיק בנכס בתקופה זו. לחלופין, טען כי הנו זכאי להנחה בתשלומי הארנונה וביהמ"ש התבקש להורות למשיבה לעדכן את ההנחה לה זכאי העותר בדרישת החוב.

אשר לטענת העותר כי "אינו מחזיק", טענה המשיבה כי כבר בשנת 2007 עת הגיע העותר למשרדי המשיבה הוא ידע כי אמו עברה להתגורר בבית אבות עוד בשנת 2005 וכי הנו המחזיק היחידי של הנכס ולמרות זאת התלונן כי לא ניתנה לו ההנחה לה הנו לטענתו זכאי.

בכל הקשור עם היתיישנות החוב לתקופה שקדמה ל-12/2011, משבוצעו פעולות אכיפה לרבות שעבוד הנכס עצמו כבר בחודש 1/2012, כי אז אין לראות היתיישנות בפעולות הערייה לגביית החוב לתקופה שקדמה לפעולות אלה לפרק זמן של 7 שנים (ר' חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 סעיף 6 הקובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". מועד זה בנסיבות הנו המועד בו נימסרה לרשות ההודעה אודות פטירת המנוחה וקיומו של העותר כמחזיק חדש החל מחודש 12/2011).

...

סוף דבר העברת החבות בחשבון המנוחה על שם העותר כפי שבוצעה בשנת 2011 היינו החל מ- 1.1.2006 מבוטלת.

בתוך 90 ימים מהיום ישלם העותר את החוב למשיבה.

לא ישלם העותר את החוב בתוך פרק זמן של 90 ימים ממועד מתן פסה"ד תהא הרשות רשאית שלא להתייחס להנחות המגיעות לעותר בשל נכותו והחוב יעמוד על סכום החוב מחודש 12/11 כשהוא ללא הנחת הנכה ונושא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק הריבית.

בהתייחס לחוב זה טענו העותרים כי יש לבטל את החוב מאחר שהם זכאים לפטור מלא מתשלום ארנונה כפי שנעשה לטענתם "לאורך השנים מקבלים העותרים, דה פאקטו, פטור מלא מתשלום ארנונה בגין נכס זה ועל כן לא ברור לעותרים כלל ועיקר מדוע קיים להם חוב על סך של 50,000 ₪ הגין נכס זה" (סעיף 38 לעתירה).

הסיבה העיקרית לכך היא התרשמותי כי המשיבה עשתה שימוש בכלים העוצמתיים שהוענקו לה בפקודת המסים (גבייה) שלא בהתאם לאמות המידה הנדרשות במשפט המינהלי שלכלליו היא כפופה ועל כן נראה כי בעניינינו זה חזקת התקינות אינה עומדת לה. הערייה השתמשה בסמכות השלטונית שניתנה לה בפקודה לרישום הערת שיעבוד על סכום של 1,100,000 ₪(!) על הנכס של העותרים ברחוב דנין לאבטחת חוב הגם שכלל אין מדובר בחוב הניתן לגבייה על פי פקודת המיסים.

על הערייה לפעול לקבלת שכר דירה או את החוב שנותר לטענתה בגין אי תשלום שכר הדירה כמו כל בעלים של נכס, קרי, בהליך אזרחי במישור המשפט הפרטי.

...

יוצא אפוא כי כלל לא ברור מהחומר שצורף שהעותרים אכן קבלו את ההתראות כל השנים ולהפך התרשמתי דווקא כי החנות היתה סגורה, ולא מצאתי כל אינדיקציה לפעילות איזושהי.

דברים דומים נאמרו גם בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08): "יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה.

סוף דבר החובות בעניין הנכס ברחוב דנין – ידונו בבית המשפט השלום לשם הוגשה התביעה וההתנגדות כפי שהוריתי בסעיף 12 לפסק הדין.

בהחלטתה מיום 02.01.2019, קבעה רשמת ההוצאה לפועל כי חובות הארנונה על הנכס נהנים ממעמד של שיעבוד לפי סעיף 11א(1) לפקודת המיסים (גבייה) 1929 (להלן - הפקודה), ויש לשלמם במקביל לחוב המשכנתא.

זאת ועוד, אף אם הייתי נכונה לקבל את טענת העותר כי האמין שהתשלומים אשר שילם למועצה, בעיקר בין השנים 2010-2007, כפי שעולה מנתוני המועצה שהובאו לעיל, שולמו על חשבון החובות בגין הנכס שבנידון בלבד, ולא בגין חובותיו האחרים – ועל כן האמין כי פרע אותם – לא היה בכך כדי לשנות מעמדתי, שהרי דרישות החוב עצמן היו מפורטות וברורות דיין ומהן עולה כי הן מתייחסות גם לחובות ארנונה ביחס לנכס מושא העתירה.

ראו דברי כב' הנשיא גרוניס בבג"ץ עריית הרצליה: "...סעיף 324(א) לפקודה מציב דרישה להצגת תעודה המעידה שסולקו כל החובות המגיעים לעייריה, רק אם מדובר בחובות מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס. על כן, לעתים לא יהיה בסעיף 324(א) כדי לאפשר לעיריה כלי גבייה אפקטיבי בעת העברת השליטה בנכס. אכן, 'מאחר שהארנונה מוטלת על המחזיק בנכס, עשוי להווצר מצב, שבו הבעלים מבקש אישור להעברת הבעלות, וקיים חוב ארנונה של מחזיק אחר בגין אותו נכס. הרשות המקומית אינה רשאית לידרוש מהבעלים של הנכס, כי ישלם את הארנונה שהוטלה על המחזיק'..." (שם, בפס' 37) (ההדגשות אינן במקור – א.ו).

...

אינני מקבלת את פרשנות העותר, כפי שהציגה בסעיף 3 לבקשתו לצירוף האסמכתא, לפיה האישור מהווה צומת גבייה החל הן על המעביר והן על הנעבר.

העותר טען בעלמא בלבד כי על בסיס פסקי הדין בעניין עמ"נ (מינהליים חי') 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' עירית חיפה (10.06.2010), ובעניין עת"מ (ב"ש) 255/07 איזוטופ נ' עיריית אשדוד (22.05.2008), אין לאפשר את חיובו בגין הפרשי הצמדה וריבית.

סוף דבר: העתירה נדחית על כל חלקיה, בין אם על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה ובין אם לגופה – כפי שפורט לעיל.

המנוחה צברה חובות למערערת עקב אי-עמידה בתשלומי ארנונה ומים, ובשל אי-פרעון חובות אלה, נרשמו על הנכס שני שעבודים לטובת המערערת מכוח סעיף 11א(1) לפקודת המסים (גביה): האחד, נרשם ביום 30.3.2011, בגין אי-תשלום חוב ארנונה שעמד באותה עת על סך של 32,248 ₪; והשני, ביום 18.4.2014, בגין חוב מים שעמד באותה עת על סך של 24,973 ₪ (להלן: "החובות למערערת").

בהקשר זה מורה סעיף 243(א) לחוק כי "נושה מובטח הוא נושה שהחוב שחב לו החייב הוא חוב מובטח"; ובסעיף 4 לחוק הוגדר "חוב מובטח" כך: "חוב עבר שלהבטחת פרעונו שועבד נכס של החייב, בין בשיעבוד קבוע ובין בשיעבוד צף, עד לגובה החוב שניתן להפרע ממימוש הנכס" (ההדגשות אינן במקור – א.ל.ע.).

...

מעבר לעובדה כי טענה זו כלל לא נדונה בפני בית-המשפט קמא, הרי שאני סבורה כי לא ניתן לקבלה בשל העובדה כי מדובר בזכות "שיורית", אשר כשמה כן היא - זכות הנותרת רק לאחר שיסולקו חובות העזבון, וכמתואר לעיל אני סבורה כי לא ניתן "לדלג" על שלב הנוכחי בהליכי העיזבון.

אף-על-פי-כן, במבט צופה פני עתיד ובהתחשב בכל זאת בזכותה "השיורית" הצפויה של היחידה ליהנות מן העזבון לאחר פירעון חובותיו, ובהינתן שאין חולק כי אומדן שווי הנכס המשועבד גבוה במקרה זה באופן מובהק מהחוב המובטח, הרי שאני סבורה כי האיזון הראוי במקרה זה יושג אם הליכי מימוש המתנהלים על-ידי כונס-הנכסים מטעמה של המערערת ייעשו בפיקוח של בית-המשפט של חדלות-הפירעון - באמצעות הנאמן - על אופן המימוש של הנכס, וזאת על מנת לוודא שמימוש הנכס ייעשה באופן הראוי ביותר על מנת להשיא את התמורה גם לטובתם העתידית של נושי היחידה; השוו ע"א 8044/13 ששון לוי ואח' נ' שיכון ובינוי נדל"ן השקעות בע"מ ואח' (13.2.2014).

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערעור בנוגע להליכי המימוש של הנכס מתקבל, בכפוף לסייג שצוין לעיל בנוגע לפיקוח בית-המשפט של חדלות פירעון - באמצעות הנאמן - על אופן המימוש של הנכס.

ביום 23.5.2001 ניתן נגד העותרת מס' 1 (להלן: "קול הכרמל") פסק דין בתביעה שהגישה הערייה, נגדה, בגין אי תשלום ארנונה על נכס ברח' הגליל 97/1, בת"א 3795/01 בבימ"ש השלום בחיפה וניתן פסק דין בהיעדר בקשת רשות להיתגונן.

בדיון שהתקיים ביום 2.7.20, בבקשת העותרים למתן סעד ביניים, הסכימו הצדדים כי הליכי מימוש השיעבוד על הנכס של אילנה, ברחוב שמשון, אשר כבר נמכר בהליכי ההוצל"פ, יימשכו עד להשלמתם באופן סופי וכי "יתרת הכספים מכספי מכירת הנכס, שתיוותר בתיק ההוצל"פ לאחר תשלום החובות והוצאות ההליך... תישמר בידיו הנאמנות של עו"ד מח'ול והם ישמשו לצורך תשלום החובות שבתיקי ההוצל"פ הכלולים בעתירה, בין במסגרת הליך הגישור ובין במסגרת תיקי ההוצל"פ, ככל שהליך הגישור לא יצלח". כן הוסכם בדיון הנ"ל, כי "למען הסר ספק, מובהר כי, העותרים מסכימים שניתן יהיה להשתמש ביתרת התמורה לצורך תשלום חובותיהם של מי מיחידי זיידן (מלכה זיידן ז"ל ו/או יצחק משי ו/או קול הכרמל בע"מ)". ראו את פרוטוקל ישיבת יום 2.7.20, עמ' 12 שו' 15-3 את החלטתי בסיום הישיבה וכן את החלטתי מיום 18.7.2021.

לטעמי, העיקר הוא הגשת העתירה, על הטענות הנטענות בה, נגד חובות העבר, שעה שהעותרים אינם משלמים את החובות בגין 7 השנים האחרונות, על אף שאין מחלוקת שלגביהם לא יכולה, כלל, להיטען טענת היתיישנות ועוד יותר מכך - בכך שהם אינם משלמים את התשלומים השוטפים של הארנונה על הנכסים שבבעלותם.

...

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת השיהוי שבפי העותרים וכן את טענתם לחוסר סבירות בהתנהלות העירייה.

אני קובעת, כי סכומי החוב בפתיחת תיקי ההוצאה לפועל, לגבי כל נכס ונכס, הם אלה אשר מופיעים בדפי החשבון שבנספחי ח' לתשובה העירייה, נכון למועד פתיחת תיקי ההוצאה לפועל.

סיכום העתירה נדחית על הסף וכן לגופה.