חובה להביט לצדדים בצומת גם באור ירוק מהבהב

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הפגיעות ,ועיינתי בכל אשר הובא לפניי, מצאתי לקבוע כי האחריות לתאונה מוטלת ברובה על נהגת רכב התובעת (80%), כאשר הנתבעת נושאת באחריות בשיעור (20%), וזאת מהנימוקים הבאים: מצאתי את גירסתה של הנתבעת לאופן קרות התאונה מסתברת יותר מגירסת נהגת רכב התובעת, וזאת לאור המפורט להלן: גירסתה של הנתבעת היתה קוהרנטית ועקבית.

כן העידה : "אני הייתי במהירות מאוד איטית. זה היה שבריר שניה ולא ידעתי אם לנסוע מהר לברוח ממנה או לעצור". מנגד, גרסת נהגת רכב התובעת כי חצתה את הצומת למופע אור ירוק מהבהב, אינה מתיישבת עם עדותה לפיה זהתה אור ירוק מהבהב ברמזור, כאשר היתה במרחק של 200 מטר מהצומת.

עם זאת, כפי שציינתי לעיל, מצאתי להטיל על הנתבעת אחריות בשיעור 20% לתאונה ולתוצאותיה; הנתבעת אישרה בעדותה כי היתמקדה בנסיעתה בפנייה שמאלה ולא הסתכלה שמאלה על מנת לבחון את המצב בצומת, לדבריה: "אני זוכרת שהיתה מכונית מימיני שעצרה".(עמ' 4 לפרוטו' שורות 6-7).

בנקודה זו אזכיר את ההלכה ידועה מקדמת דנא ולפיה: "גם נהג, העומד לחצות צומת כשבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק מזמן, אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ולא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה כלשהיא אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות שאינם מאפשרים לעבור בו בביטחה", [ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137 (1989)].

...

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הפגיעות ,ועיינתי בכל אשר הובא לפניי, מצאתי לקבוע כי האחריות לתאונה מוטלת ברובה על נהגת רכב התובעת (80%), כאשר הנתבעת נושאת באחריות בשיעור (20%), וזאת מהנימוקים הבאים: מצאתי את גרסתה של הנתבעת לאופן קרות התאונה מסתברת יותר מגרסת נהגת רכב התובעת, וזאת לאור המפורט להלן: גרסתה של הנתבעת היתה קוהרנטית ועקבית.

לאור כל המפורט לעיל אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה התאונה אירעה בנסיבות כפי הנטען על ידה, כאשר היא חצתה את הצומת למופע אור ירוק.

סיכומו של דבר – מצאתי את הנתבעים אחראים לנזקי התובעת בעקבות תאונת הדרכים מיום 6.8.17 בשיעור 20%.

נהג רכב התובעת תיאר בעדותו כי הסיע את רכבו לצומת בחסות אור ירוק במהירות של 60-50 קמ"ש, בנסיעה רציפה (עמ' 5, שורות 2-1 לפרוטוקול), ותוך שהוא מסתכל לצדדים, אלא שכאשר הגיע לסוף חציית הצומת הרגיש לפתע מכה בדופן הימינית האחורית של רכבו (עמ' 1, שורות 15-11 לפרוטוקול).

יתירה מזאת, גם אם תאמר כי מקום עצירתו של רכב התובעת מלמד על מהירות נסיעתו, הרי שאין בכך כדי להשמיט את חובתו של הנתבע לוודא כי הוא ניכנס לצומת פנוי.

בתוך כך, הפר הנתבע את הוראת תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 הקובעת: "נוהג רכב המתקרב לצומת שבו התנועה מוסדרת על ידי רמזור, יציית לאותות שברמזור ולא ייכנס לצומת אלא לאחר שהופיע בו אור ירוק; היה ברמזור אור צהוב מהבהב - יאיט נוהג הרכב ובמקרה הצורך אף יעצור את רכבו כדי לאפשר להולך רגל להשלים את החצייה בביטחה ויתן זכות קדימה לרכב אחר שניכנס לצומת מכביש אחר, או לרכב הבא אל הצומת." 5.11.

...

יוצא, אפוא, כי הנתבע לא נתן דעתו לצומת, נכנס לצומת לא פנוי, ובכך גרם ברשלנותו לקרות התאונה.

לפיכך, דין התביעה להתקבל במלואה.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים הבאים: 6.1.

בע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, מ"ג (1) 137, 144, נקבע שגם כאשר נהג עומד לחצות צומת כאשר בכוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק, הוא אינו פטור מחובת הזהירות לוודא, כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים, או שמצויים בו מכשולים שאינם מאפשרים לעבור בו בביטחה.

כאשר הם רואים מרחוק את הרמזור מהבהב ועומד להתחלף לאדום, הם מאיצים את רכבם, וחוצים את הצומת באור אדום, מתוך תקווה שיספיקו לעבור את הצומת בטרם יכנס אליו רכב שנוסע באור ירוק.

בנסיבות תיק זה שבהן התובעת מעידה על עצמה שהיא איננה מסתכלת לצדדים האחרים, שכן מה שמעניין אותה הוא הנתיב שלה, היא ללא ספק מפרה את חובת הזהירות שקיימת לה. במקרה זה, ניתן להניח כי אילו היתה עושה את מה שמצופה ממנה, ובטרם היא פונה שמאלה מסתכלת על הכביש ממולה, היתה מבחינה במכונית הקופר שנוסעת לעבר הצומת.

...

לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובתיק המשטרה, הגעתי למסקנה לפיה יש להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 20%.

כאשר אני מבצע השוואה בין מידת חוסר הזהירות של נהגת היונדאי למידת חוסר הזהירות של נהג הקופר, אני סבור שאחריותו של נהג הקופר עומדת על 80%, ואילו האחריות של נהגת היונדאי עומדת על 20%.

בנסיבות אלה אני קובע שלתובעת אשם תורם בשיעור של 20% להתרחשות התאונה, ולכן יש להפחית מהפיצוי שמגיע לה, שיעור של 20%.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 80% מסכום זה. דהיינו 24,738 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 21.11.13.

כעולה מעדות הנתבע: "...נסעתי מנתיבות לב"ש, הגעתי לאיזור גילת, ראיתי אור ירוק ברמזור, כשהתקרבתי התחיל להבהב, ובהבהוב ה-1 עברתי את הרמזור, היא עמדה בתחילת הנתיב, מספיק שתלחץ טיפה על הגז היא בנתיב שלי. נסעתי בערך ב-90 קמש' לא האטתי בטרם כניסתי לצומת, לא ראיתי עוד רכבים. רכבי נפגע בצד שמאלי בין הדלת לגלגל. היו עמי 2 ברכב...לשאלה מדוע לא הובאו להעיד כאן – לא ידעתי" (עמוד 3, שורה 18 לפרוטוקול).

לצד זאת, בעוד הנתבע היה בעיצומה של נסיעה מהירה ברכב, נסיעה אשר במהלכה הודה כי ראה את האור ברמזור מהבהב, התובעת היתה בעצירה מוחלטת בכניסה לצומת, וכך המתינה בכניסה לצומת.

הווה אומר, חובת נהג להזהר גם אם בכיוון נסיעתו מופיע האור הירוק, ואף להמנע מכניסה, אם לא ניתן לעבור את הצומת ללא הפרעה.

למותר לציין, כי הוראות החוק קובעות כי על הנכנס לצומת, אף אם הוא צומת מרומזר, לנקוט משנה זהירות, להביט לצדדים ולהאט את הנסיעה: נקבע בתקנה 65 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 , כי לא יכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, וזאת גם אם תמרור (לרבות רמזור) מתיר כניסה לצומת.

...

למעלה מן הצורך, אוסיף כי אף אם לא הייתי מגיעה למסקנה כי עדות נהגת התובעת, מהימנה בעיני ביחס לכך שהיא נכנסה לצומת באור ירוק לאחר עצירה בצומת וממילא, שהנתבע נכנס לצומת באור אדום, הרי שעדיין בהסתמך על הודאתו שלו כי נכנס לצומת לא פנוי, וכי נהג ברשלנות, בנסיעה מהירה של 90 -100 קמ"ש לשעה, ולא האט לפני כניסתו לצומת, כל אלו מלמדים כי הוא נושא באחריות גבוהה לתאונה, אחריות אותה אני קובעת בשיעור זהה של 80%.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, התרשמתי ממהימנותם, עיינתי בתמונות שהובאו לעיוני, הכוללות את תצלומי הזירה, הצומת, והנזק הנטען, מצאתי כי אני מעדיפה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע, באשר לנסיעתה באור ירוק ולנסיעת הנתבע באור אדום.

לפיכך, אני קובעת כי הנתבע אחראי לקרות התאונה, ואילו לנהגת התובעת ישנו אשם תורם לקרות התאונה בשיעור של 20%, בכך שלא היתה עירנית מספיק למתרחש בכביש ולא האטה את נסיעתה לפני הכניסה לצומת.

רכב צד ג' הגיע מימין, לשיטתה סביר כי נסע באור כתום מהבהב והיתנגש בה. נהגת הנתבעת טענה כי בתו של נהג התובעות צעקה עליה, היא הכחישה כי אחזה בטלפון נייד בזמן התאונה והוסיפה כי תיקנה את רכבה מכספה ובשל נסיבות אישיות, שלמען צינעת הפרט לא יפורטו במסגרת פסק דיני, בחרה שלא לתבוע ולא להפעיל ביטוח.

כך למשל, נקבע בע"א 586/84, גדעון מקלף נ. שרה זלברברג, פ"ד מג (1) 137 (להלן: הילכת מקלף") בעמ' 144: "גם נהג, העומד לחצות צומת כשבכיוון נסיעתו דולק ברמזור אור ירוק מזמן, אינו פטור מזהירות ומהחובה לוודא כי הצומת פנוי וחופשי בכיוונים המצטלבים ולא נותרו בו כלי רכב שלא הספיקו להשלים חצייתם או שמסיבה כלשהיא אחרת מצויים בו מכשולים והפרעות שאינם מאפשרים לעבור בו בביטחה..." בעניינינו, העיד את עד התובעות, כי עמד למופע רמזור אדום, וכשהתחלף הרמזור לירוק, החל בנסיעה, לשאלת בית המשפט האם מה עשה קודם לכניסתו לצומת, השיב כי "היה לו רמזור ירוק". מנגד, העידה הנתבעת, כי בטרם כניסתה אל הצומת, המתינה מס' רגעים ווידאה שהצומת פנוי ואז החל בנסיעה.

בחקירתה הנגדית, השיבה כי בעת נסיעתה בצומת הסתכלה כשפניה מופנים קדימה ולא לצדדים.

...

סבורני כי שני הנהגים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם בכניסה אל הצומת, התחלת נסיעת נהג התובעות באופן "אוטומטי" ומיידי, עם התחלפות מופע האור ברמזור, ללא שיקול דעת, זהירות מספקת ובדיקה מוקדמת, מנוגדת להוראות הדין, ואולם כאמור, לא מצאתי לפטור את נהגת הנתבעת מאחריות.

סוף דבר אני מוצאת לקבל את התביעה בשיעורים אותם קבעתי.

אשר על כן לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובעים נגד הנתבעת, תשלם הנתבעת לתובעים סך של 3,893 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, עוד תישא הנתבעת באגרת בית משפט כפי ששולמה וכפי שתשולם, שכר העד בסך 600 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 2,000 ₪.