חוב מזונות ייגבה מנכסי חייב שהוקנו לקופת פשיטת הרגל

בכל הקשור להוראות פקודת פשיטת הרגל, מפנה הנאמן לסעיף 20(א) לפקודה על פיו – "משניתן צו כנוס יהיה הכונס הרישמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או בהליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע" בכל הקשור להלכה הפסוקה הפנה הנאמן לע"א 2390/92 גרינשפון נ' שכטר ואח' פד"י מ"ט (1)843, שם ציין בית המשפט כדלקמן: 1.

ככל שתיוותר יתרה לזכות יוסף (ומנהל העזבון בישיבת יום 13/11/16 לא שלל זאת), היא תועבר לקופת הפש"ר, ולא לידי יוסף, לנוכח היותו חייב בפש"ר שנכסיו מוקנים לנאמן.

בהסתמך על שקולי צדק הקבועים בסעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, אף נפסק כי בית משפט של פשיטת רגל מוסמך לתגמל נושה שפעל להשאת קופת הנשייה, ומנע ממנה לרדת לטימיון, בנוסף להחזר הוצאות שהוציא בגין ההליך [פש"ר(ת"א) 2196/08 סנדרס נ' כונס הנכסים הרישמי, החלטה מיום 25/2/16].

הנאמן אמנם טען במסגרת תשובתו (לתגובת מנהל העזבון) כי איננו מבקש להשיג על פסק הדין, אלא מבקש ליישם את הוראותיו האופרטיביות על פי דיני פשיטת הרגל כמו פסק דין למזונות (סעיף 128 לפקודה – קציבת מזונות) או כל פסק דין כספי אחר.

בפסק דין חלוט אחר, בדרך כלל בית המשפט שנותן את פסק הדין לא קובע כיצד ייגבה החוב נשוא פסק הדין, והדבר נתון לשיקול דעתו של הזוכה בפסק הדין (הנושה).

...

לבית משפט לפשיטת רגל יש סמכות לסטות לעיתים מדיני פשיטת הרגל, כשהצדק וההגינות מחייבים זאת [ראה כאמור פש"ר(ת"א) 2196/08 המוזכר בסעיף 12 לעיל], וזה המקרה המתאים לנקוט כך. סבורני גם שיש טעם לפגם בהגשת הבקשה לבית משפט זה, מבלי שהנאמן, שהיה מעורב בהליך בבית המשפט לענייני משפחה (ראה דברי מנהל העיזבון עמ' 10 לפרוטוקול יום 13/11/16 שורות 27-32), העלה את סוגית חלקו של החייב בעיזבון, שאמור לטענתו לעבור בשלמותו לקופת הפש"ר, בבית המשפט לענייני משפחה, ו/או מבלי שניסה להגיש בשם החייב ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה על קביעת השופט קמא בסעיף 89 לפסק הדין.

לאור כל האמור לעיל, ומטעמי צדק והוגנות, ומכוח סמכותי על פי סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, אני מורה כדלקמן: אין מניעה כיום לשלם למשיב 4 מתוך כספי העיזבון הכלליים, טרם חלוקתם ליורשים, כפי שאף הוריתי בהחלטתי מיום 21/7/16.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד פש"ר 39379-06-12 מורסיאנו נ' כונס נכסים רישמי תל אביב ואח' מספר בקשה:18 לפני כבוד השופט אבי פורג בעיניין: פקודת פשיטת הרגל ובעניין: (להלן "החייב") המבקש/החייב: יעקב מורסיאנו המשיבים: 1. הכונס הרישמי 2. המוסד לביטוח לאומי החלטה

עצם קיומו של חוב שאינו שנוי במחלוקת, אינו מהוה זכות מוקנית להארכת מועד לנושה או הכרה בהוכחת חובו.

במצב העניינים הרגיל כאשר לא ניתן לחייב הפטר לגבי חובו במזונות, אם הוא אינו מסוגל לשלם את חוב המזונות, תמיד עומדות לו ההגנות של חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז- 1967, לפיהן מתבצעת חקירת יכולת וראש ההוצאה לפועל יכול לקבוע תשלום התואם את יכולתו של החייב לפי חקירת היכולת שנערכה לו. בעניינינו, מדובר בחייב המנסה לשים יהבו ברע"א 7940/13 קצ'קה נ' כונס הנכסים הרישמי (29.1.14) (להלן: "קצ'קה"), שם בין יתר התנאים שנקבעו למתן הפטר בגין חוב מזונות: 100% נכות כללית קבועה; גילו המתקדם של החייב שהיה בן 62 שנים; ללא פוטנציאל הישתכרות.

החייב, מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, ויש לטענתו, בנסיבות אלו להעדיף את שקומו ואין תכלית להותיר את החיוב כלפי המוסד לביטוח לאומי, שכן אין כל סיכוי שסכום זה ייגבה בעתיד, מה גם שהחייב נתמך ביטוח לאומי.

בין יתר הנסיבות: גילו המתקדם של החייב (יליד 1938), מצבו הרפואי הלקוי, מצבו הכלכלי הירוד, המשכות הליכי פשיטת הרגל למעלה מ – 12 שנים והעובדה שלא הוכח כי צפוי שינוי ביכולתו לפרוע את החוב בעתיד.

בהקשר זה לטעמי אין נפקות לסוגיה האם הגיש המל"ל תביעת חוב אם לאו והנפקות לאי הגשת תביעת חוב על ידי המל"ל או דחייתה עקב הגשתה באיחור היא שהמל"ל אינו זכאי לדיבידנד מקופת הכנוס (ראה גם פש"ר 33036-05-11 סנדרס נ' עו"ד אינסל (22.12.14)).

...

בנסיבות החייב במקרה דנן, לא מצאתי כי דין הבקשה למתן הפטר מחוב מזונות להתקבל מאחר שאף שלחייב נסיבות חיים לא פשוטות והוא גם סובל מקשיים רפואיים, איני סבור שנסיבותיו דומות לנסיבות החייבים בפרשות קצק'ה וגמזו.

בענייננו, מדובר בחייב בן 57 בלבד ואף שהוא סובל מבעיות רפואיות שונות, הוא הוכר כנכה בשיעור של 45% בלבד ולא שוכנעתי כי איבד את כושר השתכרותו, בוודאי לא באופן מלא.

לנוכח האמור לעיל, בקשת החייב כי צו ההפטר החלוט שניתן בעניינו יחול גם על חוב המזונות נדחית.

במקרה שלפנינו מבקש המל"ל להנות מזכויות היתר המוקנות לנושה בתובענת מזונות מכוח סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק הבטחת תשלום) אשר מעמיד את המל"ל בנעליו של הנושה וקובע כדלקמן: (א) המוסד יגבה מן החייב כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק הדין למזונות, לרבות ריבית כפי שנפסק והוצאות גביה ושכר טירחת עורך-דין כפי שנקבע בהוצאה לפועל.

בהמשך לכך נקבע בפסיקה כי אין להחריג את המל"ל מן הפטור שקבל הנושה המקורי וכי חוק הבטחת התשלום אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החייב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית (רע"א 631/07 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (21.5.2009); רע"א 3898/12 מאיר לרנר נ' כונס הנכסים הרישמי (30.8.2012) (להלן: עניין לרנר)).

בעיניין גמזו העניק בית המשפט הפטר לחייב מחוב המזונות כאשר הכנסתו עמדה על 4300 ₪, ואף נטען כי החייב פעל בחוסר תום לב. על אחת כמה וכמה בעניינינו, שהכנסתו של המבקש מקיצבת נכות קטנה הרבה יותר, המבקש היתנהל כראוי ומילא אחר כל התחייבויותיו לאורך הליך פשיטת הרגל, והמל"ל אף נהנה מדיבידנד של למעלה מ-10,000 ש"ח. על שיקול הדעת המסור לבית המשפט גם במסגרת סעיף 69(א)(3) לפקודה אנו למדים מע"א 1003/09 מקבילי נ' כונס הנכסים הרישמי (4.1.2010).

...

סיכומו של דבר, כי בהתחשב בגילו של המערער; בהתחשב במצבו הרפואי; בהתחשב בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; בהתחשב שאין למבקש נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות אשר עומדת בפועל על סך של כ-2,500 ₪; בהתחשב בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 53,572 ₪ כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו - בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי מצבו נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודה.

כפי שציינתי לאחרונה, אני סבור שראוי – ולו משיקולי יעילות ומהשיקולים שפורטו בע"א 8993/04 הנ"ל – כי החלטות מעין אלו יידונו על דרך של בקשת רשות ערעור (רע"א 7568/13 פלוני נ' פלוני (31.12.2013)).

אשר על כן אני מקבל את הבקשה ומורה על הרחבת גדר ההפטר, כך שיינתן למבקש הפטר גם מחוב המזונות למל"ל. ניתנה היום, כ"ח בשבט התשע"ד (29.1.2014).

הנאמן סבור גם כן כי נוכח נסיבותיו האישיות של החייב, העדר נכסים, העדר מקור הכנסה ומשלא צפוי כל שיפור בהיבט זה בעתיד, וכן נוכח מצבת הנשייה שאושרה אל מול הסכום שהצטבר בקופת הכנוס, אין תועלת לנושים בהמשך ניהול ההליך, ועל כן, אינו מיתנגד כי ההפטר שינתן לחייב יחול גם כן על חוב המזונות מאותם הנימוקים.

הסיפה של סעיף 69(א)(3) בפקודה מקנה לבית המשפט של פשיטת הרגל סמכות לקבוע במקרים חריגים כי ההפטר כן יחול על חוב מזונות, בין אם הוגשה בגינו תביעת חוב ובין אם לאו, ובית המשפט מוסמך לקבוע אף את שיעור ההפטר ותנאים להפטר על חוב מזונות.

הדברים פורטו בהרחבה בע"א 5628/14 סלימאן נ' סלימאן )26.09.2016 ( [להלן: "פרשת סלימאן"]: "...ניתן לסקור את השיקולים הרלוואנטיים כפי שהתגבשו עד כה להחלת החריג המאפשר את הכללת דמי המזונות בצו ההפטר – ואלה הם: כושר הפרעון הנוכחי של החייב, ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד; קיומם של נכסים בבעלותו; גילו ומצב בריאותו; מצבו האישי והמשפחתי; נסיבות הווצרות החוב; אם המדובר בחוב לעבר בלבד, או בחוב שוטף שממשיך להיצבר; חלוף הזמן מעת יצירת החוב, בשים לב לשאלת 'תרומתו' של החייב להתמשכות ההליכים בעיניינו, כדי למנוע מצב שבו יעדיף חייב להישתמט מתשלום במשך זמן ממושך, על מנת שבסופו של יום יופטר ממנו; אם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו, או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים; אם החייב עודנו חב בסיפוק צרכי המחייה השוטפים של הזכאים למזונות, ובפרט קטינים, לעומת מצב שבו החוב נוגע לעבר הרחוק, שאז חוב המזונות הפסוק מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל; מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות; האם תפגע זכותם של החייב או של הזכאים לקיום מינימאלי בכבוד; אם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, ואם יהיה באלה כדי להביא תועלת ממשית לנושים; ועמדותיהם של בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל. יושם אל לב כי רשימה זו עודנה חלקית והושמט ממנה שיקול מרכזי, הוא עיקרון תום הלב, שהדיון בו ייערך בנפרד בהמשך.

רשמתי את עמדת המל"ל לפיה כל עוד החייב מיתקיים אך ורק מקצת נכות, ייגבה חוב המזונות על דרך של קזוז 10% מקיצבת הנכות החודשית המשולמת לחייב.

...

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין אבן חיים היא התוצאה הנכונה לאותו מקרה ואין להסיק מכך הלכה בדבר הפיכת הכלל להפטר חלקי.

סוף דבר נוכח כל האמור, אני דוחה את בקשת החייב לכלול את חוב המזונות במסגרת ההפטר.

חיובי מזונות להווה ולעתיד גם אינם בגדר חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, ולא ניתן לקבל בגינם צו הפטר.

" בעוד שחוק המזונות מקנה לזכאי למזונות את הזכות לקבל את המזונות מהנתבע, בתנאים ובהקף (המוגבל) המפורטים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, מקנה החוק לנתבע את הזכות להכנס לנעלי הנושה ולהנות מזכויות היתר המוקנות לו. במרוצת השנים נפסק כי למעט הזכות להוצאת צו מאסר נגד החייב במזונות, שאינה מוקנית לנתבע, נהנה הנתבע מכוח סעיף 14(ב) לחוק מכל שאר "זכויות היתר" של הנושה בגין אי תשלום מזונות, מאחר שחוק המזונות "אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החיוב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית"[footnoteRef:7].

[7: רע"א 7940/13 קצקה נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 7 (ניתן ביום 29.1.2014).

נקבע, כי חיוב הנתבע לבחור בין דרכי הגבייה אינה מגשימה תכלית זו. אין הצדקה עניינית שחוב המזונות לנתבע לא ייגבה שנים רבות, על המשמעות שיש לחלוף הזמן מבחינת יכולת גביית החוב, על מנת לשמר אפשרות קזוז עתידית, ולכן אין מקום להעדיף פרשנות זו לחוק.

...

מכל מקום, נאמנה ומקובלת עלינו טענת הנתבע, כי אין בכך שפקיד התביעות, משיקולים כאלה או אחרים, מסתפק בהליכי גביה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, משום הודאה או הסכמה לטענה שהוא אינו רשאי לבצע גבייה כפולה[footnoteRef:13].

על כן ולאור כל האמור לעיל, ובהינתן פסיקתו המפורשת והברורה של בית הדין הארצי שהתייחסה ודחתה טענות דומות לאלה שהועלו כאן, טענותיו של התובע דינן להידחות במלואן.

] סוף דבר לסיכום – דין התביעה להידחות.