את תביעתו זו השית התובע על שני ראשי נזק ואלה הם: האחד, על סך 160,000 ₪ בגין שווי הרכוש המלא לפי דו"ח סוקר הנתבעת משנת 2008 שנגנבו מביתו והשני על סך 100,000 ₪ בגין שני ארועי לשון הרע ושקר במפגיע אשר לטענתו עוולה בו הנתבעת באמצעות החוקר קלדס ובגינם הוא זכאי לפצוי ממנה ללא הוכחת נזק.
דיון ומסקנות
תביעה זו נארגה מיסודות עובדתיים ומשפטיים המספרים סיפור במעט מורכב: ראשיתו בהתקשרות חוזית רגילה שבין מבוטח לחברת ביטוח, המשכו בארוע גניבה וחקר בצדו, וסופו בדחיית הכסוי הבטוחי ודרישתו של התובע לשפותו בגין הרכוש שנגנב מביתו נגזרת הכסוי הבטוחי שרכש, אלא שבין לבין עוולה חדשה באה לעולם אשר חיה ברגיל בעולם המופשט של דיני לשון הרע, מרחק שנות אור מהדין הבטוחי הקלסי, עד כי המפגש המקרי בין השתיים מחייב את ניתוח האירועים לכדי פירוק גורמי המשוואה למרכיביה.
לעניין החלק הראשון, סמכה הנתבעת ידיה על קיומו של העידר התאמה בין פירוט הפריטים שנגנבו לפי תלונת התובע במישטרה אשר צורפה כנספח לראיותיו, לעומת הפריטים שהתובע טען כי נגנבו מביתו על פי חוות דעת השמאי שלה כמפורט גם בדו"ח הסוקר אשר סקר את תכולת ביתו לצורכי אומדן הרכוש המבוטח ואשר לדעת התובע ממצה את מלוא הרכוש שנגנב ממנו.
באשר לפריטים שנטען כי נגנבו בעבר, לעמדת התובע כפי שצויין לעיל, סוקר מטעם התובעת בדק וראה פיזית את אותם פריטים בשנת 2008 והוא תיעד אותם בדו"ח הסוקר שלו, עדות לכך שהפריטים הנטענים בכפל אותנטיים אף במקום שבו מאז סקירת הביטוח לא הודע על ידי התובע לנתבעת על ארוע קודם של גניבה.
אף מבחינת שומעיה של אותה שיחה שבה נטען כי נאמרו הדברים ניתן לומר כי האחים בן בסט אינם אנשים תמימים, מדובר באנשי עסקים מנוסים אשר בנקל הבינו בודאי, כי לא מדובר בשיחה בין התובע לאדם שמכירו ויוכל להעיד על אופיו עד לכדי הטיית לבם אליו וכי ברור שהם הבינו את מסגרת השיחה שבה נאמרו לכאורה הדברים, ועל מה היא נסבה ובודאי את המתח המובנה שבין הדוברים הקשורה באנטרס חברת הביטוח למצות את חקר האמת, על מנת לבחון שהיא אינה משלמת תגמולי ביטוח לא ראויים, לבין רצונו של המבוטח לקצר את מלאכת הבירור, אף ואם תביעתו לתגמולי ביטוח אמתית היא, וזאת בכדי לזכות לכספו כמה שיותר מהר.
...
מעבר לאמור אני סבור כי גם לגופו של עניין לא עומדת לתובע זכות לפסיקת ריבית מיוחדת במקרה זה ואסביר: בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, רשאי מבוטח לפסיקת ריבית מיוחדת שאינה עולה על פי עשרים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת בגין תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת.
יוצא אפוא כי בנסיבות אלו לא עומדת לתובע זכות להוצאות בגין כך. אף שהתביעה התקבלה בחלקה, איזון נכון וראוי במקרה זה הינו לטעמי שכל צד יישא בהוצאותיו.
על יסוד האמור והמקובץ לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 78,482 ₪ בתוך 30 ימים מהיום בצירוף הפרישי ריבית והצמדה למדד כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
