באשר לתקופה שמיום 14.1.18 ועד ליום 31.1.18, טענה הנתבעת כי אין מדובר במקרה ביטוח של אובדן כושר העבודה, כהגדרתו בפוליסות הרלבנטיות ולחילופין אי הכושר הנטען והמוכחש אינו עולה על תקופת ההמתנה הנקובה בפוליסות.
משכך, במצב בו מוכח בפועל כי התובע עבד בתקופה השנייה, ניתן לומר כי הוא לא היה מצוי באי כושר עבודה, כהגדרתו על פי הפוליסות, ועל כן הוא אינו זכאי כאמור לתגמולי הביטוח במישור זה.
חמישית - בהנחה שהייתי מכירה באובדן כושר עבודה מוחלט בתקופה השנייה, התובע לא היה זכאי לתגמולי ביטוח בגין כך מכוח פוליסת ביטוח חיים, משום שהיה על הנתבעת לספור תקופת המתנה חדשה ביחס לתקופה השנייה, זאת בשל חלוף למעלה משנה מתום תקופת התשלום הראשון בחודש אוקטובר 2016, כך שאי הכושר הנטען בתקופה השנייה (18 ימים) נבלע בתקופת ההמתנה הנקובה בפוליסת חיים (בת חודש ימים), וזאת בהתאם להוראות סעיף 14 ט' לפוליסה זו (עמ' 17 לתיק המוצגים של הנתבעת), המגדיר אובדן כושר עבודה חוזר כך: "אם תוך שנה מהפסקת תשלומי הפיצויים החודשיים, אבד שוב באופן מוחלט כושר עבודתו של המבוטח מחמת אותה סיבה שבגינה שולמו פיצויים קודם לכן, והתביעה לפיצויים חודשיים אושרה על ידי החברה בהתאם לסעיף זה, יחודש תשלום הפצוי החודשי והשחרור מתשלום פרמיות ללא תקופת המתנה נוספת". לאור האמור לעיל, מצאתי כי התובע לא הוכיח כי איבד את כושר עבודתו באופן מוחלט בתקופה השנייה מעבר לתקופת ההמתנה הקבועה בפוליסה הנ"ל.
לא נעלמה מעיני טענת התובע, ולפיה מכתב המענה של הנתבעת מיום 5.12.2019, הדוחה את דרישת התובע לפצוי אובדן כושר עבודה עבור התקופה השנייה היתייחס אך ורק לפוליסת ביטוח חיים וכי התובע כלל לא קיבל מענה בקשר לפוליסת ביטוח תאונות.
בעדותה בפניי חזרה מומחית בימ"ש על מסקנות חוות הדעת שלה, ולפיהן לא נמצא קשר בין מצבו הרפואי של התובע לבין התאונה הנדונה, אין לתובע גלוקומה וגם אם ישנה, זו לא נגרמה עקב התאונה, וכי מצבו הרפואי של התובע אינו מקנה לו נכות צמיתה.
...
התובע טען בתביעתו כי הוא זכאי לסך האמור על רקע נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות התאונה הנ"ל, שבעקבותיה נותר עם נכות צמיתה בת 10% בגין פגיעה בכושר הראיה בעין ימין, כפי העולה מחוות דעתו של מומחה בתחום רפואת העניים, ד"ר ח' גרזוזי - אותה צירף.
ויודגש, את עדותה של מומחית בית המשפט, מצאתי כעדות מקצועית, סדורה, קוהרנטית ואמינה ביותר.
סיכומו של דבר - חוות דעתה של המומחית נבחנה ביסודיות רבה במהלך חקירתה הנגדית ע"י ב"כ התובע, ומאחר וחוות הדעת לא הופרכה, אלא אף כאמור חוזקה, ובהעדר נימוקים לסטות ממסקנות המומחית - קל וחומר, אין כל נימוק כבד משקל שלא לקבל את מסקנותיה של מומחית בית המשפט, הרי אני קובעת שיש לאמצן ובמלואן ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום רפואת העיניים עקב התאונה נשוא התביעה.
התוצאה
לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.
