חבות רשות הדואר על מוצר שניזוק במהלך משלוח

סעיף 11 להודעה מטיל אחריות על הדואר במקרה של נזק, אובדן או גניבה של חבילה בתנאי שהובא הדבר לידיעת פקיד הדואר בהזדמנות הראשונה.

בדומה לחוק התובלה האוירית, התש"ם-1980 אשר אשרר את האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באויר, מונטראול (1999) ושם בסעיף 22 (2) לאמנה נקבע כי "בתובלת כבודה, חבות המוביל במקרה של השמדה, אובדן, נזק או איחור מוגבלת לסכום של 1131 זכויות משיכה מיוחדות לכל נוסע" (כ-6000 ₪).

אל מול זאת, היו שדחו את הגישה בדבר אי הרחבת האחריות בגין הנזק, וסברו כי יש ליתן פרשנות מצמצמת לפטור מאחריות כך שיש לאפשר לחברת הדואר להנות מהפטור מאחריות שניתן לה בחוק רק מקום בו מיתקיים הראציונאל העומד בבסיס החוק וההודעה (ראו והשוו: ת"ק (י-ם) 1707/01 לביא רבקה נ' רשות הדואר (11.8.2002)) - "על אף הצרת הקף הפטור בסעיף 78(1) בהשוואה לפטור שנכלל בהצעת החוק, עדיין יש בסעיף זה כדי להוביל לתוצאה לא-שגרתית, שאף עשויה להיראות מוקשת ובלתי-ראויה... רשות הדואר הנה תאגיד צבורי שהופקד בחוק על מתן השרות הצבורי והחיוני של דואר, במקום המדינה ותחת שליטתה (ראו פרק ב' לחוק). לכן ניתן היה לצפות כי הרשות לא תזכה לעדיפות על פני המדינה וגופים צבוריים אחרים, ותישא לכל הפחות באחריות לכל נזק שגרמה רשלנותם של עובדיה...נניח שמסירתה של חבילה לתעודתה נתאחרה למשך פרק זמן ממושך מאד (לדוגמה, מספר חודשים), והוכח בעליל כי מקור האיחור הוא ברשלנות של הפקיד בסניף הדואר הקרוב לביתו של הנמען, שלא טרח כל אותה העת לשלוח לו הודעה על הגעת החבילה לסניף. על שום מה ולמה ראוי לפטור את הפקיד הרשלן, ובעקבותיו את מעבידתו הרשות, מפיצוי הניזוק בשל מחדל כזה, למצער כאשר משלוח החבילה תועד ברשום ואין קושי ראייתי להוכיח את האיחור ואת משכו? מהו האנטרס הלגיטימי שפטור מפיצוי ישיג במקרה כזה, והאם אין במתן הפטור כדי להוביל לתוצאה הלא-רצויה של אדישות מצד עובדי הרשות לסיכונים האורבים להם בעבודתם עד כדי המנעות מנקיטת אמצעי זהירות סבירים שיקדמו את פני הסיכונים? שאלות אלה כבדות ונוקבות הן, וכבר קיבלו ביטוי בפסיקה. כך, למשל, מוצאים אנו את השופט ע' מודריק אומר באחת הפרשות:

הערכת השווי אמנם מבוססת על חשבונית קנייה משנת 2016 ובעניין זה העיר התובע שזה לא משנה הערך של המוצר היום אלא בכמה רכש את המוצר ויש להניח כי בעת שהתובע נידרש להעריך את שווי החבילה, סבר שסכום זה משקף את שוויה הריאלי של כלל החבילה, כשהערכה ניתנה בזמן אמת שעה שלא סבר כי החבילה תאבד.

...

בשים לב לעובדה שבהתאם להוראות סעיף 12.4.2 למדריך הדואר, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח את הנסיבות לאובדן ככאלו שאינם באחריותה לצורך הפטור מחובת תשלום הפיצויים במקרה של משלוח חבילה בדואר בינלאומי, ועל כן אני קובעת כי בהעדר ראיות לעניין נסיבות אובדן החבילה וכן של אישור המסירה, יש לראות את הנתבעת כמי שלא הוכיחה שבוצעה מסירה כדין לידי הנמען באמצעות מינהל הדואר הגרמני (ראה בעניין זה: סעיף 12(א)(2) להודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות החברה לדבר דואר ולחבילה בשרות הבינלאומי לפי חוק הדואר – להלן: "ההודעה").

כן תשלם הנתבעת הוצאות משפט על סך של 500 ₪.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 3000 ₪.

היות, שאין חולק על מהותו של מועדון זה ועל תכליתו – שמירתו של קשר עסקי עם לקוחות, ברי כי אותם מסרונים היו, לשונו של סעיף 30א(א) לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982, "מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת", כלומר – "דבר פירסומת" כהגדרתו בחוק.

טענות מן הסוג הראשון הן לא רק מקוממות, ולא רק שבות ומושמעות מפי שולחיו של "דואר זבל", אלא שיותר מכול הן מבטאות אי-הבנה של המצב החוקי ושל כוונתו המובהקת של המחוקק, עת הוציא תחת ידו את תיקון מס' 40 לחוק התיקשורת.

זאת הטעים בית-המשפט העליון: "יודגש, כי לצורך שיגור דבר פירסומת נידרשת הסכמתו המפורשת של הנמען, והעובדה שהלה לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות. בכך אימץ המחוקק את המודל הנהוג באיחוד האירופי, מודל ה-opt in, לפיו חל איסור על משלוח הודעות פירסומת בשיווק ישיר אלא אם התקבלה מראש הסכמת הנמען, וזאת בנגוד למודל ה-opt out הנהוג בארצות הברית, לפיו ניתן לשלוח הודעות פירסומת בשיוור ישיר אלא אם הודיע הנמען כי הוא מסרב לקבלן" (רע"א 2904/14 עו"ד גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ, בפיסקה השביעית לפסק-דינו של כבוד השופט אליקים רובינשטיין (פורסם באתר הרשות השופטת, 27.7.2014)).

במקום, שבו נקבע בחוק פיצוי מירבי, ללא הוכחת נזק, בסך של 1,000 ש"ח להודעה, בל יופתע השולח אם נמענו לא יסתפק כפצוי בארוחה, אפילו בסגנון וייטנאמי, ללא תשלום.

...

מקובלת עלי טענתה של הנתבעת כי יש להביא ענין זה בחשבונו של הפיצוי שייפסק.

על יסוד המקובץ אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, סך של 1,500 ש"ח כפיצוי בגין משלוח ההודעות, ועוד 600 ש"ח להחזר הוצאותיו – אגרת בית-המשפט, טרחה והפסד של יום-עיסוק.

נקבע כי כהן הוכיחה ברמה הלכאורית הנדרשת כי נשלחו אליה דברי פירסומת באופן המנוגד לסעיפים 30א(ב) ו-(ג) לחוק התיקשורת – ובהקשר זה הודגש כי ההודעות עודדו הוצאת כספים מהמכותבים; כי אין חולק שכהן לא ביקשה כי יישלחו לה הודעות בעיניין מועדוני לקוחות של טוטו או לוטו; כי היא לא רכשה מוצר או שירותים רלוואנטיים; ואף לא הובהר לה שפרטים שמסרה ישמשו לצורך משלוח פירסומות אליה.

בהתאם, נקבע כי לא עומדת לחברות ההגנה שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין שלפיה מי שהתקשר בחוזה עם אחר על מנת שיבצע עבורו עבודה כלשהיא, פטור מאחריות בגין נזקים שארעו במהלך ביצוע אותה עבודה – שכן, לפי חוק התיקשורת ניתן להטיל אחריות על מפרסם שהפר את הוראות החוק גם אם פעל באמצעות שלוח; וממילא לפי סעיף 30א(י)(5) לחוק התיקשורת, חזקה על מי ששיגר דבר פירסומת בנגוד לחוק כי עשה כן ביודעין (להלן: חזקת הידיעה).

משאלה פני הדברים, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ובהסכמת כהן (המשיבה 1), הוחלט ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

יבואר בנקודה זו כי תנאי "השיגור" איננו מצמצם את תחולת החוק רק לחברות שיווק או פירסום שבאמצעותן משוגר דואר זבל של גופים מסחריים לנמענים, שכן ישנם לא מעט גורמים מסחריים הנכללים בהגדרה "מפרסם" שמשגרים בעצמם הודעות לנמענים ללא "תיווך"; אולם, הוא מעורר חשש לא מבוטל שגופים מסחריים יעדיפו לפרסם את עסקיהם באמצעות גורם שלישי על מנת לעקוף את הוראות חוק התיקשורת – והדבר עלול לרוקן מתוכן את האיסור על משלוח ספם.

אשר לחריגים שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין – המשותף להם הוא העקרון שלפיו "צד אינו רשאי לזכות בפטור מחבות בנזיקין, כאשר הוא תרם ישירות לקרות הנזק" (ע"א 1228/08 מולרם מערכות שינוי והרמה נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית בע"מ, פסקה 5 (28.6.2011), להלן: עניין מולרם).

זאת בהיות המזמין הנהנה העקרי ממשלוח הספם ולפיכך מן הראוי כי יישא גם בתוצאותיו, במיוחד בהנתן שהדבר יוביל לפיזור הוגן ויעיל יותר של הנזק (ראו והשוו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות כרך א' 215-214 (2012); ע"א 8146/13 ד"ר סולימאן ג'ושה נ' בית החולים אלדג'אני (בפרוק), פסקה 3 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל (21.7.2016)); וכן מכיוון שבידי המזמין הכלים למנוע משלוח ספם, בהיותו מי שרוכש את שירותי הפירסום.

...

נמצאנו למדים, כי מקום שבו יוכח שמזמין היה מודע לכך שהקבלן שעימו התקשר לצורך מתן שירותי שיווק ופרסום פועל בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת ולא ניסה למנוע זאת, לרבות אם "רק" עצם את עיניו – יראו במזמין כמי שהרשה או אישרר את מעשיו המזיקים של הקבלן והוא לא יוכל ליהנות עוד מן ההגנה שבסעיף 15 לפקודת הנזיקין.

מסקנה זו מתבקשת לנוכח התכליות של סעיף 30א לחוק התקשורת, בראשן השאיפה למגר את התופעה הפסולה של הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות ומכבידות, ויש בה כדי ליתן מענה לחשש שגורמים מסחריים ינצלו לרעה את "דרישת השיגור" על מנת לעקוף את האיסור על משלוח ספאם.

סוף דבר התוצאה היא שהערעור נדחה.

לטענת התובע, למרות שהיה על הנתבעת להוביל את המסור במצב עמידה בלבד, ואף הודבק שלט על המשלוח המדגיש זאת, נהג המשאית מטעם דואר ישראל, הסכים עם התובע שהמסור הושכב במשאית (או נפל) בזמן ולכן נישבר.

סעיף 83(א) שעניינו אחריות לחבילות בשירות בין לאומי, קובע כי: "(א) בעל רישיון כללי אחראי לחבילה הנשלחת באמצעותו לישראל או ממנה בהגבלות ובתנאים שפורשו לעניין אחריות של מינהל דואר באמנת הדואר העולמית כפי שהיא בתוקף אותה שעה (להלן - אמנת הדואר) ושעליהם פורסמה הודעה ברשומות." ההודעה, הנזכרת בסעיף 83(א) לחוק, מהוה חלק מהנורמות המסדירות את אחריותה של הנתבעת במשלוח חבילות בין לאומי, היא "הודעה בדבר הגבלות ותנאים לאחריות רשות הדואר לדבר דואר ולחבילה בשירות הבנלאומי" (להלן: "ההודעה").

החריג לתקרת הפצוי שנקבעה בחוק ובסעיף 17 להודעה, הוא במקרים בהם הוכח שהנזק נגרם בשל "פעולה מכוונת או ברשלנות חמורה" של פקיד הדואר כאמור בסעיף 85 לחוק הדואר: "נזק שגרם פקיד דואר המועסק על ידי בעל רישיון כללי במתן שירותי דואר ועקב שירותים אלה – לא יישא בו הפקיד במידה העולה על אחריות בעל הרישיון כאמור, אלא אם כן גרם לנזק בפעולה מכוונת או ברשלנות חמורה." חבותו של פקיד הדואר מטילה עליו חיוב אישי, עצמאי, אך יש בה גם כדי לחייב את הנתבעת, מעסיקתו, באחריות שילוחית, בהתאם לסעיף 13 לפקודת הנזיקין.

טענת התובע כי חברת יושופס מסרה לו, כי עליו לתבוע את חברת דואר ישראל, עדיין אין בה כדי להטיל את האחריות הבלעדית על דואר ישראל.

באשר לאישור בכתב שהציגה הנתבעת מיסמך נ/1) ולפיו "התקבל המשלוח אם שברים ופגיעות והיה שבור", לא ברור מי רשם הערות אלה בכתב יד, ואם אין מדובר בכתב ידו של התובע שעה שקבל את המשלוח בדואר וציין את השברים במוצר.

...

הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת שיהוי, העדר יריבות, ובכלל זה כי התובע לא סיפק הסבר מדוע לא תבע את השולח, חברת השליחויות ואת חברת התעופה.

על פי סעיף 17 להודעה, הנתבעת תשלם פיצויים רק בעד הנזק הישיר שנגרם לדבר הדואר או לחבילה, כאשר סכום הפיצוי המקסימאלי עומד על 165 ₪ (נכון למועד הגשת כתב ההגנה לפי SDR 30 (סל המטבעות שקבע קרן המטבע הבינלאומי) כאשר נכון ליום הגשת כתב הגנה SDR 1 הוא כ-5.5 ₪.

כבר נפסק כי המנעותו של צד מגילוי ראיה יכול שתביא את בית המשפט לידי מסקנה כי אילו הוצגה אותה הראיה, זו הייתה פועלת לרעתו (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד ל(1) 736, 760 (1980) ר' בנוסף ע"א 465/88 הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658 (1991); ע"א 455/88 חדד נ' א. דהן חברה לבניין בע"מ, פ"ד נה(5) 655 (1991)).

התוצאה: אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום של 899 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מדצמבר 2019 ועד היום.

זאת, על יסוד הנימוקים הבאים: התובעת עשתה כל שלאל ידה במשך כשנה על מנת לבצע את המסירה כדין; ה"רשות המרכזית" בארגנטינה איננה משתפת פעולה עם פעולת ההמצאה תקופה ארוכה; התובעת עמדה בכל דרישות הרשות בישראל; הנתבעת 2 דיווחה על אודות התביעה בדוחותיה הכספיים.

לעניין ניסיונות ההמצאה לנתבעת 1 על פי תקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, תשל"ו – 1975 (להלן – תקנות האג) טענה הנתבעת 1 כי התובעת טענה לניסיון ביצוע המצאה לשתי כתובות שונות והציגה בתמיכה העתק של תעודת משלוח ופלט מעקב אחר החבילה מאתר חברת השילוח הכולל הודעות באשר ל"כתובת שגויה" ביחס לכתובת הנתבעת 1 הרשומה בלישכת המסחר בהולנד (הגוף המקביל לרשם החברות).

ביחס לעילות ההמצאה, טענה הנתבעת 2 מספר טענות: תניית השיפוט הכלולה בהתחייבות הנתבעת 1 אינה חלה עליה; אין בינה לתובעת הסכם שנחתם או הופר בישראל ואף הנזק לא נגרם בעטייה של הנתבעת 2 שכן תניית ההמחאה לא חלה; תקנה 166(5) לתקנות אינה רלוואנטית בנסיבות העניין, שכן לא מדובר בנזק משירות או מוצר שהנתבעת 2 מכרה בישראל.

טענות התובעת התובעת הגישה תגובה לכל אחת מהבקשות, בהן טענה, בין היתר: ההמצאות בוצעו לפי החלטות בית המשפט ואין בהן כל פגם; קיימת לתובעת עילת תביעה ישירה כלפי שתי הנתבעות על פי ההתחייבויות עליהן חתמו; הנתבעת 2 ציינה את דבר חבותה לשלם את הסכומים מושא התביעה בדוחותיה הכספיים; החבות האמורה נכללה גם בדוח של התובעת, עליו חתום בעל השליטה דאז בה ובנתבעות, מר אלשטיין; טענת הנתבעות כי התחייבות הנתבעת 1 אינה תקפה בשל אי קבלת אישור דירקטוריון במועד שנקבע בהתחייבות חסרת תום לב נוכח ביצוע התשלום הראשון ונסיבות נוספות; קיימות מספר עילות המצאה לפי התקנות; הפורום הנאות הנו בישראל.

אין מניעה להחיל על התקנות את הפסיקה שעסקה בסוגיה זו עת שלטו בכיפה תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, שכן לא נחזה שינוי מהותי בין תקנה 500 לתקנות הקודמות לתקנות 166 – 169 לתקנות (לדיעה דומה, ראו: ת"א (מחוזי ת"א) 39292-06-20 קלוגר נ' דאבל קיי מוצרי דלק 1996 בע"מ (9.5.21); ת"צ (מחוזי מר') 42389-01-16 ‏ זילברברג נ' ‏Danfoss A.S (3.3.21)).

ברע"א 6488/19 ‏גרנובסקי נ' בי. אס. די קראון בע"מ (18.2.20) נפסק: "נוכח הסתייגותה של אוקראינה מהאפשרות להמציא כתבי בי-דין לשטחה באמצעות הדואר, הדרך היחידה להמציא לשטחה מסמכים על-פי התקנות, היא דרך הרשות המוסמכת בישראל – הנהלת בתי המשפט – למקבילתה האוקראינית. כאמור, החברה פנתה להנהלת בתי המשפט, אולם נתקלה במחסום; לא ניתן היה להשלים את ההמצאה על-פי הוראות התקנות והאמנה ככתבן וכלשונן. חרף זאת, ומבלי לטעת מסמרות בנוגע לקשת המצבים שבהם ניתן לסטות מנקודת המוצא, סבורני כי בנידון דידן קיים צבר של נסיבות חריגות המצדיקות הכרה בתוקף ההמצאה: ידיעה ברורה וחד-משמעית של גרנובסקי על אודות כתב התביעה; ניסיון כן להמציא את המסמכים כדין; היתנהלות חסרת תום לב מצידו של גרנובסקי. בנסיבות אלו, עמידה על ישום דווקני של הוראות האמנה משמעותה חסינות מוחלטת לנתבע הזר, וכזאת אין לקבל." (סעיף 8; ההדגשה אינה במקור).

...

לסיכום, נוכח כלל הנסיבות, סבורני כי מירב הזיקות הינן לבית המשפט בישראל והוא הפורום הנאות לדון בתביעה.

אחרית דבר בקשות הנתבעות נדחית.

הנתבעות תשלמנה לתובעת הוצאות הבקשה והדיון בסך 25,000 ₪.