חבות מע"מ על תשלום חוב בגין דמי שימוש במגרש

למותר לציין כי במקרה הנוכחי לא היתקיימו אלו מהטעמים המאריכים את תקופת ההתיישנות (סעיפים 9-7 לחוק ההתיישנות): התובע ידע מבעוד מועד אודות העובדות המקימות את עילת התביעה כפי שהוא עצמו אישר בעדותו וכעולה מאינספור מכתבי הדרישה לתשלום מלוא דמי השכירות ששלח התובע לחברה בגין טענותיו החל מראשית תקופת השכירות (ראו פסקות 49-39 לתצהיר התובע); הנתבעים מעולם לא הסתירו איזה מהעובדות הנוגעות לעניין ומעולם לא הודו בחבותם כלפי התובע, וגם כשהסכימו עקרונית לקיום בוררות עם התובע ביחס לחובות העבר, הם עשו כן כשהם מדגישים כי עמדתם היא שאינם חבים בכל חבות שהיא (נספח לט לתצהיר עו"ד אפרתי).

התובע טען בסיכומיו כאילו הסכמת הנתבעים להליך של בוררות בגין חובות העבר וחילופי דברים שהתקיימו בעיניין יוצרת מניעות מהעלאת טענת היתיישנות, והוא אף הפנה בהקשר זה לסעיף 7 לחוק ההתיישנות שעניינו מירמה (ראו פסקות 251-249 לסיכומי התובע) ולסעיף 15 לחוק ההתיישנות שקובע שתביעה שהוגשה (לרבות במסגרת בוררות) משהה את מירוץ ההתיישנות (ראו פסקה 13 לסיכומי התשובה).

לדוגמא: חוות הדעת היתעלמה מהתקופה שלאחר קריסת הגג; חוות הדעת הניחה כאילו ההסכמה בנוגע לשנת 2009 ואילך נגזרת מהשטח שהוחזק בפועל הגם שלדברי הנתבעים עצמם ההסכמה הייתה לסכום גלובלי שאינו נגזר מהשטח המוחזק; חוות הדעת העמיסה על תשלומי דמי השכירות גם תשלומים בגין הוצאות כגון חשמל, שלא היה מקום להכלילם בחישוב דמי השכירות; וחוות הדעת כללה קזוזם שונים שהחברה טענה להם ללא מקור סמכות שבדין לקזוז כאמור (כגון, דרישת החברה לקזוז תשלומים ששילמה כקנסות במסגרת ההליכים הפליליים שנקטה נגדה הועדה המקומית).

בהיתחשב בכך שלפי הסכמת הצדדים המקורית דמי השכירות בשעה שהמרכול עמד על עומדו והפיק רווחים היו 10$ למ"ר בתוספת מע"מ; בהנתן הסכומים הנמוכים יותר שלטענת התובע עצמו הוסכמו כדמי שכירות בתקופה שלפני יום 1.1.2009 בשטחים הלוגיסטיים ובשטחי חנייה מסוימים במיגרש 4 (ואשר עמדו לעתים על 6$ למ"ר ולעתים על 3$ למ"ר, ראו פסקה 100 לסיכומי התובע); בהנתן חלוף הזמן מאז שנחתם ההסכם המקורי (בשנת 2004) ועד לקריסת הגג, ודמי השכירות הגבוהים יותר שהוסכמו בין הצדדים החל משנת 2009; ובהנתן אשמם השווה של הצדדים בקריסת הגג – אני קובעת על דרך האומדנה שעל החברה לשלם לתובע דמי שימוש בסך 5$ למ"ר בתוספת מע"מ בגין התקופה שמיום 12.12.2013 (מועד הקריסה) ועד יום 1.9.2015 (מועד הפינוי) בנוגע למגרש 5 שהחזיקו הנתבעים בתקופה זו. מיגרש 5 משתרע על שטח של כ- 1,790 מ"ר. ראו דברי השמאית מטעם התובע בעמ' 3 לחוות דעתה, אשר היו מקובלים לעניין זה גם על הנתבעים (ראו עמ' 14 לסיכומי הנתבעים).

...

דין תביעה זו להידחות.

אשר על כן, התביעה נגד הנתבע – נדחית.

התביעה נגד נתבע 2 – נדחית.

התובעת טוענת כי במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה, חויבו הנתבעים 4-1 בדמי שימוש ראויים בסכום של 68,711 ₪ כולל מע"מ, בגין תוספת הבניה (בשטחה שהיה ידוע באותה עת של 40 מ"ר) עבור השנים 2010-2004, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל (להלן: "החוב הפסוק בגין דמי שימוש ראויים").

התובעת תגיש פסיקתה מפורטת, אשר בה תחולק החבות בין הנתבעים השונים, בהתאם להוראות פסק הדין הראשון.

מעבר לעובדה שהנתבעים לא הציגו כל ראיה לגבי הבנוי במגרשים של אותם שכנים ואף לא הוכח שלא ננקטו נגדם הליכים, לתצהירו של מר בקרמן צורפו ראיות המוכיחות כי בשנת 2012 הגישה התובעת תביעה לסילוק יד והריסה ולחיוב בדמי שימוש ראויים בגין חריגת בניה של יחידה שלישית נוספת שנבנתה על ידי חוכר אחר המתגורר בקירבת הנתבעים, והיחידה פונתה ונהרסה בפועל באמצעות הליכי הוצאה לפועל לבצוע פסק הדין נגדו (ראו נספחים 32 א' ו- ב' לתצהירו של מר בקרמן).

...

מכאן, שדין טענת האכיפה הבררנית להידחות.

אולם, דין טענה זו להידחות מהטעם שהנתבעים כולם הם יורשיהם של המנוחים, והם ירשו, בין היתר, את זכות החכירה, כך שגם אם היו הנתבעים מוכחים שתוספת הבניה החריגה לא נבנתה על ידם, או בידיעתם הם נכנסים בנעליהם של המנוחים כיורשיהם בזכויותיהם במקרקעין, וממילא אף בחיוביהם.

סוף דבר התביעה מתקבלת אפוא במלואה.

אולם במשפט הנתבע 2 העיד כך (עמ' 16 שורות 29-10 לפרוטוקול): "היה לתומר ונונו אתר בפרדסיה, סיפקתי לחברת תומר ונונו כלים דרך קבלן משנה שלו וגם תשתיות, כלים ביומיות, הגיע החוב ל-70,000 ₪. זה חוב שתומר ונונו בע"מ חייבת לחברה שלי. אחרי שבעה חודשים שאני מנסה לרדוף אחרי הכסף, אחרי הפקידה שלו, אחריו הגענו להסכמה שאנחנו נפגשים בהרצליה פיתוח באזור התעשייה במשרד של תומר ונונו. הוא היה כבר אחרי פשיטת הרגל והפירוק. ישבנו שם וניסינו להגיע לפשרה לגבי הכסף שלי ולא הגענו. נכחנו שם אני ותומר. 4 ימים אחרי ניפגשנו שוב במשרד בהרצליה וביקשתי את המכבש לעבודה אצלי במיגרש, בשטח. לקחתי אותו ממנו באותו רגע שלחתי גרר לראש העין להעמיס אותו, תומר אישר להם להעמיס אותו. לקחתי את המכבש למגרש שלי, לעבודה אצלי. להדק אצלי קרקע. הוא אישר לא היה לו בעיה, נתן את המכבש. אחרי כחודשיים תומר היתקשר אליי ושאל אותי מה קורה עם המכבש אז אמרתי לו אני קונה את המכבש. יש לנו הודעות ווטספ בטלפון הישן. היה בינינו חילוק דיעה בכמה המכבש שווה. אני אמרתי שהמכבש שווה 120,000 ₪ ואתה חייב לי 70,000 ₪ אז אני אשלם לך את ההפרש. זה היה במאי או יוני 2018. הוא טען שהמכבש עולה 150,000 ₪ ואני טענתי שהוא עולה 120,000 ₪. כל המחירים לפני מע"מ. אני מזכיר שוב שלא היה שום תשתיות בטוחות, אף אחד לא דיבר איתי על חברה אחרת. אני גם לא פה כדי להוכיח אם הוא הבעלים או לא. זה לא מעניין אותי. לשאלת בית המשפט איך השיחה הסתיימה אני משיב שלא ניסגר שום דבר. הנושא נשאר פתוח. בחודש אוגוסט 2018 ארטיום היתקשר אליי משום מקום, שאל אותי מה עם המכבש. אני אמרתי לו מי אתה. הוא אמר לי עזוב אתה יודע מי אני. אני חושב שיש שיחה מוקלטת אפשר לשמוע אותה. אמרתי לו תדבר עם תומר, תומר יודע. הוא אמר לי אני מדבר איתך, אני אמרתי לו שאני לא מכיר אותו וביי. ככה זה נשאר. אחר כך הוא הגיש תלונה במישטרה" [ההדגשות הוספו, וכך גם כל יתר ההדגשות בציטוטים מפרוטוקולים בהמשך פסק-הדין, א.ו.].

הנתבע 2 העיד כדלקמן, בדברים שכבר הובאו לעיל (עמ' 16 שורות 23-18 לפרוטוקול): "אחרי כחודשיים תומר היתקשר אליי ושאל אותי מה קורה עם המכבש אז אמרתי לו אני קונה את המכבש. יש לנו הודעות ווטספ בטלפון הישן. היה בינינו חילוק דיעה בכמה המכבש שווה. אני אמרתי שהמכבש שווה 120,000 ₪ ואתה חייב לי 70,000 ₪ אז אני אשלם לך את ההפרש. זה היה במאי או יוני 2018. הוא טען שהמכבש עולה 150,000 ₪ ואני טענתי שהוא עולה 120,000 ₪. כל המחירים לפני מע"מ". כלומר, הנתבעים עצמם בדיעה, כי שווי המכבש הוא 120,000 ש"ח בתוספת מע"מ. זהו הסכום שהנתבעים היו מוכנים לשלם עבור המכבש.

אשר לתוספת מע"מ, כאמור, הנתבע 2 העיד שיש להוסיף מע"מ על סכום זה. יוער כי בסעיף 29 לכתב התביעה נטען כי יש להוסיף על הסכומים מע"מ. עוד יצוין כי מאחר שהתביעה מתקבלת באופן חלקי כפי שעוד יפורט להלן, אין בתוספת המע"מ כדי להביא לחריגה מסכומה הכולל של התביעה, ובכל מקרה הדבר לא נטען על-ידי הנתבעים בסיכומיהם.

ואכן, הנתבע 2 העיד בדבריו שצוטטו לעיל כי הוא משכיר "פחות מכבשים". שנית, בעוד שלגבי ערך המכבש קיימת קירבה רבה בין עדות הנתבע 2 לבין הסכום שננקב בכתב התביעה, כך שלמעשה העדות אוששה את הנטען בכתב התביעה ובכך סייעה להשלמת החסר הראייתי, בנושא דמי השמוש קיים פער רב בין העדות לבין הסכומים הנתבעים בכתב התביעה.

משכך, הנתבע 2 יחוב כלפי התובעת, וזאת ביחד ולחוד עם חבותה של הנתבעת 1.

...

אולם שלא כפי שמצאתי לנכון לקבוע לגבי ערך המכבש, הגעתי למסקנה שאין לקבל את טענת התובעת לגבי דמי השימוש.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן חלקי במובן זה שהנתבעים ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, 119,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שהם 139,230 ש"ח. על סכום זה יתווספו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (כפי שהתבקש בכתב התביעה).

על כן, הנתבעים ישאו בשכר-טרחת באת-כוח התובעת בסך 15,000 ש"ח. כן ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה.

פסק דין זה קבע, בין היתר, כי הזכויות במיגרש שייכות ליחזקאל וכי רונן, יחד עם האח האחר, שלמה דגן, והחברה שבאמצעותה השניים פעלו, חייבים לשלם ליחזקאל דמי שכירות ראויים בגין השמוש במיגרש, אשר יחושבו לפי ערכו כמגרש נטול מבנים – דהיינו: בהיתעלם מהמבנים שהוקמו בו בפועל – על ידי שמאי מוסכם ויעודכנו אחת לחמש שנים.

מדובר בחוב בסך של 1,101,728 ₪, כולל הפרישי הצמדה, ריבית ומע"מ, נכון למועד מתן פסק הדין.

כפועל יוצא מכך, אין מקום להתערב בקביעת חבותו של רונן בדמי השכירות שלא שולמו על ידו ובשיעורם.

מכל מקום, גם אם נטה אוזן קשבת לטענתו של רונן כי בנגוד לקביעתו של בית משפט קמא הוא לא הודה בחבות זו – לאחר שידענו כי לפי פסק הבורר, הלה חב בדמי השכירות בסך של 17,000 ₪ לחודש, נכון ליום 1.1.2011, לא נוכל לשחררו מהנטל להוכיח כי החוב נפרע.

...

דיון והכרעה סבורני כי דין הערעורים להידחות.

סוף דבר מהטעמים דלעיל, הנני מציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ללא צו להוצאות.

דמי השכירות ישולמו אחת לחודשיים ביום הארבעה עשר לחודש הגרגוריאני ואם הוא חל בשבת או במועד יוקדם התשלום לערב שבת או חג. לדמי השכירות יתוסף מע"מ כנגד חשבונית, בהיעדר חשבונית יעשה הדיווח על ידי חשבונית עצמית.

השמאי המוסכם שיקבע את שווי דמי השכירות ביחס למגרש יקבע גם את שווי דמי השכירות הראויים לבית בו מתגורר יחזקאל ושווי שכירות המגורים יקוזז מדמי השכירות המשולמים על ידי החברה ליחזקאל בגין המיגרש ויועבר לשלמה" [עמודים 4-3 לפסק הבורר].

על פי האמור מסעיף 73 לתביעת רונן, זכאי הוא להשבת תשלום ששולם ביתר בגין דמי השכירות לשנת 2011 בסך של 41,296 ₪.

חשוב מכך, שביחס לסכום החוב בגין השמוש במיגרש קיימת הודאה מפורשת מצד רונן בסעיף 87 לכתב ההגנה.

ואולם, עילה בכיוון זה – אין בפני, ואף לא ראיות, למשל, בשאלה בכמה, אולי, מוצדק היה להפחית את דמי השכירות ממועד זה. ולעומת זאת, הודאת בעל דין בחבות, עד לסכום בו נקב רונן – יש בפני.

...

עיקר טענות הצדדים לא בכדי פורט כל האמור לעיל.

לא נחה דעתי שמגיעים ליחזקאל סכומים אלה, ודי שאציין בנקודה זו שלמיטב הערכתי היתה עוגמת הנפש נחלת שני הצדדים שכל אחד, מצדו, תרם, למרבה הצער, לעוגמת נפשו של אחיו.

לפיכך נדחית הטענה.

הטענות במישור זה – נדחות.