חבות המדינה בנזקי חישוף שטחים חקלאיים

זהות הצדדים התובעת הנה רשות מקרעי ישראל, המופקדת על קרקעות מדינת ישראל, רשות הפיתוח וקרן קיימת לישראל מכוח חוק, ואשר השכירה לנתבעת מס' 3 מקרקעין על פי חוזה משבצת אשר בהם מצויים המקרקעין מושא התביעה.

לצד האמור, הגיעו הצדדים להסכמה כי המחלוקת לצורך קביעת דמי השמוש הראויים תיגזר מהשאלות הבאות ואשר מצויות במחלוקת בין הצדדים ואשר הנן כלהלן: האם לצורך חישוב דמי השמוש הנטענים, יש לחשב גם את השטח עליו הוקמו הטרסות או רק את השטח עליו נעשה שימוש בפועל? ופועל יוצא מהו השטח עליו נעשה שימוש בפועל, כאשר התובעת טוענת ל-2.688 דונם והנתבעים טוענים ל-256-400 מטר לכל היותר? האם השמוש שנעשה ע"י הנתבעים במקרקעין מושא התביעה יש לסווגן כשימוש חקלאי? תעשייתי? איחסנה פתוחה? או חניון? מה הוא משך הזמן שהקרקע נשוא התביעה הוחזקה ע"י הנתבעים 1 ו-2, 24 חודשים כנטען ע"י הנתבעים כולם או שמא 31 חודשים כנטען ע"י התובעת? מהו גובה דמי השמוש השנתיים, בהנתן ההכרעה בשאלות שבמחלוקת? ועל מי יש להטיל חבות זו, האם על הנתבעים 1- 2 או שמא גם על הנתבעת מס' 3? נוכח המחלוקות בתיק, נקבעה התובענה לחקירות העדים והמומחים ליום ה- 11/1/18.

התרשמתי, כי הנתבעת 3 עשתה ככל יכולתה לדאוג להפסקת השמוש החורג, ואף נקטה לצורך כך בהליך בוררות ואף שכרה עורכי דין לצורך כך. לא ניתן לייחס בנסיבות העניין לנתבעת 3 הפרת חוזה מול התובעת אשר מצדיקה פיצויים ו/או גרימת נזק לתובעת אשר מצדיקה את פיצוי התובעת.

...

נוכח כל האמור לעיל, ובהינתן קביעותי לעיל, הרי שדמי שימוש חודשיים ראויים לשימוש נעשה ע"י הנתבעים 1-2 במקרקעין נשוא התביעה עומד על סך של 1075 שקלים לחודש, ובהינתן קביעתי כי השימוש המפר היה למשך 24 חודשים הרי שיש להעמיד את גובה דמי השימוש על סך של 25,800 ₪ לא כולל מע"מ. אשר על כן ובשים לב כי הנתבעים 1- 2 הם שפעלו להקמת הטרסות ולהצבת המכולות במקום מושא התביעה, ומשאין מחלוקת כי הנתבעים 1- 2 לא שילמו כל תשלום לתובעת או לנתבעת מס' 3, אני מחייבת את הנתבעים מס' 1- 2 ביחד ולחוד, לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך כולל של 25,800 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישלמו בתוך 30 יום ואם לא הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

דמי שימוש מכוח עשיית עושר ולא במשפט /נזיקית/חוזית כנגד הנתבעת 3 לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים ובשים לב כי הצדדים וויתרו על החקירות הנגדיות, אני קובעת כי הנתבעת 3 לא קיבלה ולו שקל אחד מהנתבעים 1 - 2 בגין השימוש מושא התביעה.

כמו כן אני קובעת כי הנתבעת 3 השקיעה כספים ומאמצים רבים, ובטרם הוגשה התביעה, לצורך הפסקת השימוש החורג ע"י הנתבעים מס' 1 ו-2.

הנתבעת לא הכחישה את חבותה לשלם דמי חכירה אבודים, אולם טענה שיש להעריך אותם באחת משתי החלופות: כנגזרת של דמי שימוש ראויים בהחכרות של חלקות חקלאיות של המינהל, ובסכום כולל של 4,101 ₪ לכל התקופה; או, לחילופין - דמי חכירה בשיעור של 5% לשנה משווי החלקה בכל שנה ושנה, בסכום כולל של 230,123 ₪ (ליום עריכת השומה של השמאי מטעמם, אף היא במהלך שנת 2010).

הנתבעת טענה כי התביעה לפיצויים בגין הפרת חובות חקוקות היתיישנה, ואו כי בשל השהוי בהגשת התביעה, יש לדחותה וכי, לחילופין, לא הוכח נזק.

בכולם היתה הקביעה כי ערך הדונם הוא 500 עד 600 ל"י לדונם (וראו שניתן להסתמך על קביעה בפסק דין אחד לעניין שווי המקרקעין בע"א 3819/01 מדינת ישראל נ' אסלן [פורסם בנבו] (27.12.2004) אביא מספר מהם: בפס"ד דבאח דובר על חלקות הנמצאות בסמוך לכביש 85, שהן כיום חלק משטחה המוניציפלי של העיר כרמיאל, שהוערכו בשווי של 500 ל"י לדונם.

...

בנסיבות אלו, אני סבורה שהחובה לאתר ולשלם את הפיצויים קמה למדינה משנת 1980 (כשנתיים לאחר תחילת החוק המתקן, שהורה על תשלום הפיצויים) ועד לביטולו של סעיף 13 בשנת 2010.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי מחדלם של התובעים בדרישת הפיצויים לאורך השנים, מהווה אשם תורם של 50%.

לסיכום בהתאם לקביעותי לעיל, אני מורה שהתובעים זכאים ל-8/10 חלקים מהפיצויים, שסכומם יפורט להלן, וזאת על פי חלק כל אחד מהם על פי צו הירושה של המנוח.

שאלת החבות כורכת מטבע הדברים גם את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין החבות, ככל שתיקבע, לבין הנזק הנטען.

בהתאם טענה, כי הנתבעים היו צריכים לצפות (אם לא צפו בפועל), שהפרת חובת הזהירות כאמור, היינו קביעה לא נכונה, שרירותית, לא מקצועית או רשלנית של מקדם ההקצאה או ההצמדה של הגידול או לעניין זכותה לממש את ההיתרים שניתנו לה, עלולה לגרום למחסור בידיים עובדות אצל התובעת ולפגיעה אנושה ביכולתה לעבד את השטחים החקלאיים שבחזקתה, דבר שיוביל להפסד השקעות והפסד רווחים צפויים.

נפקות הדבר, כך לעמדת הנתבעים, היא שאף בהנחה שחקלאי יכול להצביע על כשל מסוים באחד מהמנגנונים האמונים על יישום מדיניות הממשלה להעסקת עובדים זרים, בין אם בשלבי הקצאת העובדים ובין אם בשלב מימוש ההיתרים, אין בכך כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו בהליך המינהלי במסגרתו תוקף הוא את היתנהלות המדינה, ומקל וחומר לא יהיה בכך על מנת להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את העוולות הנטענות במשפט האזרחי.

מעבר לנדרש ולמען לא תישאר התובעת ללא מענה או היתייחסות לטענותיה ראיתי לנכון להוסיף ולציין, כי גם בהנתן בסיס לקיומה של רשלנות ו/או חוסר זהירות הנוגעת למצגים אשר הוצגו בפני החקלאים בכל הנוגע לגידול הסיליקורניה, מצגים עליהם הסתמכו המגדלים, לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין ניזקי התובעת מכמה טעמים: התובעת ובעלי המניות שלה לא פרסו תמונה מלאה באשר לכמות העובדים הזרים שהעסיקו החל משנת 2008 אז החלו בעלי המניות בתובעת לגדל סליקורניה כיחידים וכשותפות.

...

התרשלות ומצג שווא- העדר קשר סיבתי מוכח טענות התובעת בנדון פורטו לעיל בהרחבה ואולם, לא ראיתי לנכון לצלול ולהידרש להן נוכח החלטתי לעיל, כי היה על התובעת למצות הליכים בתקיפה ישירה במישור המינהלי ומשלא עשתה כן דין תביעתה זו להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לדחות התביעה.

לצד כל האמור לעיל, ראיתי לנכון להוסיף ולהעיר כי נסיבות המקרה מחייבות התבוננות מחדש של הנתבעים על התנהלות מדריכי החקלאות אל מול המגדלים – היקף המצגים והייעוץ הניתן וההבנה כי המידע המועבר על ידם מהווה בסיס עליו מסתמכים החקלאים, על כל המשתמע מכך.

ביטוח זה היה ביטוח משלים לביטוח שהיה לתובע אצל הקרן לנזקי טבע בחקלאות המכונה בשם הקנ"ט. בתאריך 16.3.1998 אירעה סופת חול ואבק ברוב חלקי המדינה.

הנתבעת שילמה לתובע, לטענתה, מבלי להכיר בחבות, סכום של 77,000 דולר בהסתמך על חוה"ד של השמאי בר-טל (נ/37).

השמאי טלמון שהגיע גם סמוך לאחר אירוע הנזק השני ובדפי השטח (נספח 2 ל-ת/2) כתב כי: "נספרו 20 פירות לצמח פגועים מהברק". מר עומר, מומחה בית המשפט קבע כי היו על כל שתיל 20 תותים, כאשר 70% מהם היו פגועים, כלומר 14 תותים (במקום ה – 20 כפי שעולה מדפי העבודה לעיל).

...

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה העתירה בראש פרק זה. לסיכום – התובע יערוך לפי אמות המידה לעיל, תוך שלושים יום מהיום, תחשיב מפורט מהו גובה הנזק.

בנוסף הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות המשפט אותן ישום הרשם.

כן תשלם הנתבעת לתובע שכ"ט בסכום של 18% מסכום החשבון הסופי.

בכתב התביעה המתוקן צוין כי הנתבע 3 בנה מבנים בחלק המזרחי של החלקה של התובעים וגידר אותם בחומת פח. עוד נטען כי החבות של שלושת הנתבעים בדמי שימוש היא ביחד ולחוד.

לא שמעתי ראיות על-כך, וחזקה על ב"כ התובעים שהיה מביאן אלי אם היו כאלו, שבשטח של 062, 1דונם, שנכלל בחלקה 1לפני חלוקתה, ניבנו בתי-מגורים, או שיעוד השטח הפך מקרקע חקלאית לאדמת בניה, ורק חלקה 7נשארה אדמה חקלאית, כך שניתן היה להצביע על תפיסת השטח ע"י הכפר הירוק, כגורם לשמירת השטח כקרקע חקלאית, וממילא על ניזקי התובעים כתוצאה מהיעדר אפשרות לניצול הקרקע לצרכי בניה.

כך בע"א 8880/13 וינשל נ' וינשל ואח' (פורסם במאגרים, 30.8.16): "לאחר שעיינתי בחוות דעתה של השמאית קראוזה וכן בפסק הדין בעיניין חברת הירקון, אני סבור כי דין טענותיה של המדינה להדחות. הסוגיה של שיטת החישוב של דמי השמוש היא בלב לבה של חוות הדעת המקצועית של השמאית שמינה בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החליט לאמץ את חוות דעתה בסוגיה זו, ואף פירט את הנימוקים לכך. הלכה היא, כי משמינה בית המשפט מומחה מטעמו, בית המשפט הוא המחליט אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, "והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההקף של האימוץ על-ידיו של האמור בחוות הדעת" [ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987) (להלן: עניין מרקוביץ)].

...

הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי יש לדחות את התביעה כנגדם.

אני מקבלת את טענת התובעים כי משעה שמדובר בתביעה לדמי שימוש עבור תקופה שבה אותם תובעים היו בעלי זכויות במקרקעין, עומדת להם זכות לתבוע דמי שימוש בגין השימוש במקרקעין, אשר הם היו בעלי זכויות בה במועדים הרלבנטיים.

משעה שלא קיבלתי את טענת התובעים כי יש לחייב את הנתבעים בגין כל שטח החלקה, ובשים לב לאופן בו נקבע השטח בגינו חויבו, לא נדרשת הכרעה בעניין זה. סוף דבר סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, את הסכום של 143,178 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26.4.22 ועד התשלום המלא בפועל.

לנוכח כל האמור ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובכלל זאת לפער הניכר בין סכום התביעה לסכום שנפסק, לא מצאתי לחייב את הנתבעים במלוא סכומי האגרה ששולמו על ידי התובעים ואף לא בסכומים ששולמו על ידם בגין חוו"ד השמאי מטעמם, ואני מחייבת את הנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ שלהם יתווספו הסכומים ששולמו על ידי התובעים לשמאי מטעם בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪.