חבות דמי ביטוח לאומי לעצמאי שאינו עובד

הינה כי כן, קיימת "זיקה ברורה" בין הפקודה לבין החוק בכל הקשור לחישוב הכנסתם של העובד העצמאי ושל מי שאינו עובד ואינו עצמאי, כך "שהמפתח לקביעת הסכום לתשלום דמי הביטוח הלאומי היא שומת מס הכנסה, על כל הקביעות העובדתיות העומדות בבסיסה" (עב"ל (ארצי) 82/09 מועלם – המוסד לביטוח לאומי.

משמדובר בתשלום דמי ביטוח בגין "הכנסה חייבת", גם אם החברה המשפחתית הפסידה כספים בשנת המס, או הכנסתה שלילית כתוצאה מהעברת הפסדים משנת מס קודמת לפי סעיף 28(ב) לפקודה, אזי אין בהפסדים כדי לפגוע בחיובו של בעל המניות לשלם דמי ביטוח בגין הכנסותיו ממשלח יד, ולא יהיה בהפסדי החברה המשפחתית כדי לגרוע מחבות תשלום דמי הביטוח של המבוטח בגין ההכנסות הנוספות כאמור.

...

מוסד החברה המשפחתית לא אומץ בשלמותו על ידי חוק הביטוח הלאומי, אלא בחלקו בלבד (כפי שנפרט להלן), וטענת התאומים הסיאמיים אינה יכולה לעמוד, כך שאין מנוס מהפרדתם כמקובל ביחס לתאומים סיאמיים בתקופתנו.

הנה כי כן, נוכח קביעת המחוקק כי ההכנסה החייבת של החברה המשפחתית תסווג כהכנסת בעלי מניותיה לצורך תשלום דמי ביטוח, אך הפסדיה לא ייוחסו לעניין זה לבעלי המניות, אין מנוס מדחיית טענת המערער.

סוף דבר – הערעור נדחה.

תוך כך עמד בית הדין על שני הבדלים מהותיים בין הסדר המיסוי הקבוע בסעיף 64א לפקודת מס הכנסה לבין ההסדר בסעיף 373א לחוק הביטוח הלאומי, וקבע כי בעוד שפקודת מס הכנסה יוצרת שקיפות מלאה בין הנישום המייצג לבין החברה המשפחתית – הרי שחוק הביטוח הלאומי מייחס לו רק את חלקו מתוך "ההכנסה החייבת" ואינו מאפשר לו זקיפתם של הפסדים: "הינה כי כן, סעיף 373א לחוק מחייב תשלום דמי ביטוח בגין חלקו של בעל מניות – בין אם הוא הנישום המייצג ובין אם לאו – בהכנסה החייבת של חברה משפחתית, אף אם ריווחי החברה לא חולקו בפועל, בדרך של תשלום דיבידנד, בין בעלי המניות. שיעורם של דמי הביטוח הוא השעור הקבוע בגין הכנסה של מבוטח שאינו עובד ואינו עצמאי. משמדובר בתשלום דמי ביטוח בגין "הכנסה חייבת", גם אם החברה המשפחתית הפסידה כספים בשנת המס, או הכנסתה שלילית כתוצאה מהעברת הפסדים משנת מס קודמת לפי סעיף 28(ב) לפקודה, אזי אין בהפסדים כדי לפגוע בחיובו של בעל המניות לשלם דמי ביטוח בגין הכנסותיו ממשלח יד, ולא יהיה בהפסדי החברה המשפחתית כדי לגרוע מחבות תשלום דמי הביטוח של המבוטח בגין ההכנסות הנוספות כאמור".

עם זאת, התובע לא הציג בסיס לטענה כי יש להבחין בין שני הסעיפים לעניין ראיית החוב המחול כהכנסה לעניין חובת תשלום דמי ביטוח לאומי ולא ביאר מדוע לשיטתו הכנסה ממחילת חוב לפי סעיף 3(ב)(3) לפקודת מס הכנסה אינה חייבת במס.

...

לצד זאת נקבע בעניין חג'ג' כי חלוף הזמן עשוי לאפשר למבוטח לטעון כי אין לאפשר למוסד לנקוט הליכי גביה בשל שיהוי מנהלי, אולם טענה זו לא עלתה במקרה שלפנינו.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית.

משהגענו למסקנה זו, אין מקום ליתן סעד נוסף אשר לעיקולים שהוטלו על התובע, מעבר להסכמות אליהן הגיעו הצדדים בדיון מיום 13.8.2019.

בית הדין האיזורי לעבודה ירושלים ב"ל 33437-01-17 19 פברואר 2020 לפני: כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא נציגת ציבור (עובדים) גב' דרורה נבון נציגת ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן התובע ציון אביטל ע"י ב"כ: עו"ד יאיר מאק הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד ענבל לש פסק דין

בפתח דבריו הוא מאשר כי לא שילם דמי ביטוח ולו במקצת התקופה שבה היה עצמאי וכן בתקופה שבה לא היה לא עובד ולא עצמאי.

הימנעותו המכוונת במשך שנים של התובע מלשלם חובות דמי ביטוח ,ככל שתוצאתה תהא פטור מחבות בדמי הביטוח, חותרת תחת עקרונות יסודיים אלה ומהוה מתן פרס למי שהתחמק במכוון מלשלם חובותיו.

...

יותר מכך, שוכנענו כי התובע כלכל צעדיו היטב נוכח מודעותו המלאה לחובות הקיימים לו והחליט באופן מודע כיצד להתנהל מול הנתבע בשל קיומם בכל השנים ולהמנע מלמלא את חובת הדיווח,עד להגיעו לגיל קצבת זקנה.

בנסיבות אלה , לטעמנו, נכונותו של הנתבע לוותר על מלוא החיוב בקנסות ולהעמיד החוב על קרן+ הצמדה בלבד , תוך נכונות מרחיקת לכת להגיע להסדר פרישה של החוב כאמור, מהווה איזון נכון בין השיקולים והעמדת הצדדים (בקירוב, בהעדר שווי רביות) במצב שבו היו אמורים להמצא לכתחילה לו היה התובע פועל כחובתו אליה מודע ולא מתעלם ממנה- קרי מחד גיסא -ערכו הראלי (ואף פחות מכך נוכח הפרישה הנרחבת) של חוב דמי הביטוח ישולם, ומאידך גיסא- לא תפגע זכותו של התובע לקצבה וניתן ביטוי לחלוף השנים בכך שחובות הקנסות בוטלו לחלוטין.

סוף דבר- התביעה נדחית.

עינינו הרואות כי נסיבות העסקה דומות מאוד לאלו של התובע כאן, הוכרו כמקימות יחסי עבודה, על אף הסממנים השוללים מסקנה זו. חרף העובדה שמדריכי הטיולים מדווחים כעצמאיים לרשויות המדינה ומשלמים מיסים כעצמאיים; עובדים לפרקים ולתקופות קצרות יחסית; אינם מחויבים למקום עבודתם או לבצוע עבודתם; עובדים במקומות נוספים; ואף רשאים להעמיד מדריכים אחרים במקומם – עובדה המהוה סממן משמעותי לבעל עסק נותן שירותים – הם עדיין הוכרו כעובדים לצורך בחינת חבותם של מעסיקתם לשלם עבורם דמי ביטוח לאומי.

צו הסווג הוצא על פי סעיף 4א לחוק הביטוח הלאומי המתיר לשר "באישור ועדת העבודה של הכנסת, לקבוע בצו כי מבוטחים העוסקים בסוג עבודה פלוני או נתונים בתנאי עבודה מיוחדים כמוגדר בצו, ייחשבו לעניין חוק זה כעובדים או כעובדים עצמאיים או כמי שאינם עובדים ולא עובדים עצמאיים". בפסק הדין הובאו דברי ההסבר לתיקונו של סעיף 4א לחוק הביטוח הלאומי.

...

כן, מחומר הראיות, לא שוכנענו שהתובע כלל התפטר מחמת הרעת תנאים.

לאור האמור אנו קובעים שהתובע התפטר בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים.

סוף דבר התביעה שכנגד נדחית הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, את הסכומים המפורטים להלן: הפרשי שכר בסך 7,532 ₪.

במקרה כזה, המבוטח ייחשב לעובד (לפי סעיף 1 לצוו) ומעסיקו (או המשתמש בשירותיו) ומעסיקו, החייב לשלם עבורו דמי ביטוח לאומי, יהיה הגורם "החייב בתשלום גמול העבודה לפי ההסכם". תכלית סווגם של עובדי הצוות הטכני והאומנותי בהפקות כעובדים במסגרת הצוו הוא לאפשר להם להנות מהזכאות לדמי אבטלה, כפי שצוין בדברי ההסבר לתיקון להצעה לתיקון הצוו, מיום 28.6.2022: "במהלך תקופת הקורונה, בחודש אוגוסט 2020, תוקן הצוו ונוסף בו פריט 15 לתוספת הראשונה לצוו, אשר הרחיב את תחולת הצוו אף לאנשי צוות מקצועיים בתחום הטכני או האמנותי וזאת בהפקות קוליות או חזותיות (בתנאים שנקבעו בפריט). מעסיקו של איש הצוות לצורך החבות בדמי ביטוח, הוא מי שמשלם לו את גמול העבודה, בהתאם להסכם ההעסקה. הפריט האמור תוקן בעיקר נוכח משבר נגיף הקורונה במסגרתו לעובדים אלו לא הייתה זכאות לדמי אבטלה ונוכח המציאות אשר כפתה יציאה משוק העבודה". במאמר מוסגר יצוין כי ההצעה הייתה לבטל את פרט 15 לתוספת הראשונה לצוו, כדי להקל על הנטל הכלכלי שניגרם לעובדי צוות ההפקה כתוצאה מסיווגם כעובדים, אולם נכון להיום, ההצעה טרם התקבלה.

אשר לטעמים שעל פיהם קבע המוסד כי התובעת היא עצמאית (עבודה מהבית; בשעות שנוחות לתובעת; בכלים שלה; וללא פקוח (ר' לעיל), כבר נפסק כי "...בימינו אלה, בארץ, כמו בעולם כולו, הולכים ורבים מספר העובדים המועסקים בדפוסי עבודה בלתי-שיגרתיים, לצורותיהם השונות... ביצוע העבודה בבית לא צריך לשלול את עובדת היות המועסק 'עובד' וגם לא העובדה שהעבודה היא מעצם טיבה עצמאית וחופשית" (עב"ל (ארצי) 34-95 שלמה חיון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו(2001) 14 (5.11.1999)).

...

גרסת התובעת מקובלת עלינו, שכן סביר להניח כי המחשב שנמצא בביתה של אמה שייך לאמה, אף אם הוא בשימושה הפרטי.

המוסד טען בסיכומיו להיעדר עקביות גם אצל התובעת ואמה בכך שהעידו כי התובעת עבדה ברצף, אולם לא מצאנו לכך בסיס.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת, במובן זה שהתובעת הועסקה באליאס ובאבני יסוד כעובדת שכירה.