חבות במס הכנסה על הכנסה מעבודה

להלן נפרט בתמצית את טעמינו: בפסק הדין בעיניין Abaker עמדה חברתי, השופטת רונית רוזנפלד, על הוראות הדין הנוגעות לחבות במס הכנסה, וכך נקבע: "החבות במס בגין הכנסתו של העובד מוטלת על העובד עצמו. מכוח סעיף 164 לפקודת מס הכנסה מוטלת על המעסיק חובת הנכוי במקור. מקום שמעסיק לא ניכה מהעובד את מלוא מס ההכנסה מוטלים על המעסיק חיובים שונים ובהם חיוב המעסיק בתשלום מס ההכנסה שהעובד חב בו במקור (להרחבה ראו ע"א 10691/06 שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים 1 (23.1.11) והאסמכתאות הנזכרות שם)." בפסק הדין הובהר שמעסיק אשר שילם תחת העובד את מס ההכנסה בגין שכר עבודתו, עשוי להיות זכאי לחזור אל העובד, ושאלת זכאותו צריכה להבחן בכל מקרה בנסיבותיו.

בתמצית ייאמר כי העובד הוא שחייב בתשלום המס המוטל על הכנסתו מעבודה.

...

נוכח הסכמת הצדדים שניתנה בדיון לפנינו, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991.

לאור התוצאה המבקשת תשלם למשיב הוצאות הליך זה בסכום של 4,000 ₪.

סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, בניגוד לדעתו החולקת של נציג הציבור מר עמית שטרייט, הערעור נדחה, כאמור בפסק דינו של השופט אילן איטח.

המבקשת תשלם למשיב הוצאות הליך זה בסכום של 4,000 ₪.

לדידה, אכן אי מקום לקשור בין הדברים, באשר פקיד השומה בוחן את שאלת חבות המס על הכנסה ורווחים, שיכולים לנבוע ממקור כשר או בלתי כשר.

אשר למזומן שנתפס בחדר הארונות בביתו של המערער ובתיקו האישי, בית המשפט קמא עמד על כך שטענת המערער לפיה קיבל הלוואה מחברו, נתמכה לכאורה בעדות של האחרון, אלא שלא נערך ביניהם הסכם מסודר, וגירסתו זו של המערער אף עמדה בסתירה לאמירותיו באחת מחקירותיו במישטרה לפיה הכסף שנימצא בבית מקורו בכספים שמשך מהחברה בה עבד.

...

לשלמות התמונה יצוין כי במסגרת פסק דין חלקי מיום 2.5.2021, נדחה ערעורו של המערער על חומרת העונש, וכי על פסק דין זה הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון - רע"פ 4266/21.

לאור כל האמור, לא מצאנו לנכון להתערב בממצאים העובדתיים ובקביעות המהימנות של בית משפט קמא בכל הנוגע לחילוט.

למסקנה זו הגענו לא רק נוכח הכלל לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים ובקביעות הערכאה הדיונית, אלא גם כי, הלכה למעשה, מלבד טענות בעלמא, לא הוצגו על ידי המערער נתונים קונקרטיים וממשיים, המכרסמים במשקלם של ממצאים וקביעות אלו.

סיכומו של דבר, תמימי דעים אנו עם בית המשפט קמא כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת כשרותם של הכספים והרכוש שנתפסו ברשותו, ולפיכך דינו של הערעור גם בעניין החילוט להידחות.

בפרשת שוחט השאלה שבמחלוקת הייתה, האם הקצאת הדיבידנד לנישום היא עסקה מלאכותית שנועדה להפחית את שיעור המס על הכנסתו מעבודה או תיכנון מס לגיטימי.

נקבע, כי במקרה האמור קיים טעם מסחרי הן לנישום והן לחברה בהעמקת מחויבות העובד להצלחת החברה והבטחת השארותו כעובד בחברה ומדובר בטעם שהוא התכלית שסעיף 102 לפקודת מס הכנסה ביקש לקדם.

השינוי האמור בזהות מקבל הבית מחזק את הטענה, כי העברת הבית נעשתה על פניו בלבד כאשר המטרה היחידה היא הקטנת החבות במס.

...

מצאתי, כי במקרה בו עסקינן מדובר היה למעשה ב'דלת מסתובבת' כך שהבית אמור היה לעבור לאם כדי שהעוררים ישלמו מס מופחת על הבית בטבעון ובהמשך הבית יחזור אליהם בהתאם לצוואת האם, כשלכל אורך התקופה העוררים הם אלה שנהנים מההכנסה מהבית ונוהגים בו למעשה מנהג בעלים.

עו"ד אברהם הללי חבר הוועדה: אני מסכים למסקנות של יו"ר הוועדה, כי דין הערר להידחות ומצטרף להערותיו של ד"ר נתן מולכו חבר הוועדה.

נוכח הגבול הדק בין עסקה מלאכותית לתכנון מס לגיטימי אני סבור שיש בנסיבות המקרה להטיל על העוררים הוצאות מופחתות.

כפי שהובהר בראשית הדברים (ראו פסקה 2 לעיל) מטרתו של תיקון 168 היא שעצם המעבר לישראל לא יטיל על הנישום חבות מס עודפת בגין הכנסות שלא היו חייבות במס הכנסה בישראל אילו היה נותר תושב זר. במילים אחרות, תכלית הפטור היא שלא לחייב במס על הכנסה שאילמלא המעבר ארצה לא הייתה חייבת במס הכנסה בישראל, ולחייב במס הכנסה בישראל על הכנסה שגם לולא המעבר לישראל הייתה חייבת במס זה. בדרך זו ביקש המחוקק לנטרל את חסמי המס הניצבים בפני אדם שבחר לעלות לישראל.

המערער יישא בהוצאות פקיד השומה בסכום של 20,000 ש"ח. השופטת ע' ברון: אני מסכימה עם חברי השופט ע' גרוסקופף, כי לא נמצאה הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי; כי מלוא הכנסתו של המערער בשנות המס 2012-2007, שהן נושא הדיון, מקורה בעבודה ולא "בנכסים מחוץ לישראל"; וכי בנסיבות המקרה, הן על פי פירוש לשוני הן על פי פירוש תכליתי של הוראת הפטור ממס שבסעיף 14 (א) לפקודת מס הכנסה, אין מקום לפטור את המערער – בהיותו "תושב חוזר ותיק" – מתשלום מס הכנסה על הכנסותיו בשנות המס הרלוואנטיות, מעבר להכנסות שבהן הכיר המשיב ככאלה שהופקו מעבודה מחוץ לישראל.

...

התוצאה היא אפוא שדין הערעור להידחות.

יחד עם זאת אני מרשה לעצמי לרשום הסתייגות-מה מהמסקנה המשתמעת מחוות דעתו של חברי (שאיננה דרושה להכרעה פה) כי הפטור המוסדר בחלופה של סעיף 14 (א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], המדברת ב"הכנסה שמקורה בנכסים מחוץ לישראל מישראל" כוללת רק הכנסות פסיביות.

נראה לי שבמצבים מסוימים (בעיקר בתחום הקנין הרוחני) גם הכנסות אקטיביות מסוימות יכולות לבוא בגדרי הפטור האמור וניתן להשאיר שאלה זו, שהיא מורכבת ותלוית מקום ונסיבות, בצריך עיון.

ועוד מוסיף וטוען בא-כוח המערער, מעניין לעניין באותו עניין, כי במשך כל שנות המס נושא דיוננו הגיש את הדו"חות לשלטונות מס הכנסה על-פי עצתם והנחייתם של רואי-חשבון ממשרד ברוידא ושות', שהמה בקיאים במלאכתם ומומחים בדעתם, ואלו יעצו לו והנחוהו לנהוג כפי שנהג, היינו, שמאחר שההכנסה שקבל עומדת בפני סיכון ממשי של החזרתה, בעתיד, לידי מי שנתנה, אין הכנסה זו בגדר הכנסה החייבת במס, כל עוד הסיכון האמור מרחף עליה.

ואף זאת הלכה פסוקה בידינו, מפי הנשיא המנוח י' כהן (ע"פ 192/79 בעמ' 402), כי-"כאשר קיימים חילוקי דיעות בתום לב לגבי השאלה של חבות במס, העובדה שעמדתו של הנישום איננה מתקבלת או איננה מבוססת מבחינה משפטית איננה יכולה להצדיק כשלעצמה הרשעה בפלילים באותו ענין". כאשר כללים והלכות אלה לנגד עינינו, נדון עתה בטענתו העיקרית של המערער, והיא, כי בעיניין הגשת הדו"ח נעזר בשירותיו של משרד רואי-חשבון מכובד ומוסמך וסמך על עצתם והוראתם של רואי-חשבון מומחים, שפעלו על-פי עקרונות חשבונאיים מסוימים, ואשר-על-כן, גם אם לדעת בית המשפט אותן עצות והנחיות מוטעות הן, אין בכך כדי להצדיק הרשעת המערער בפלילים בהעלמת הכנסות בזדון.

עונים על כך באי-כוח המערערים, כי משהתחילו לדיווח על הכנסותיהם מעבודה מסויימת זו על-פי סכומי הגבייה, זכותם להמשיך באותה שיטה עד סיום העבודה, כלומר שבקשר עם עבודה מסוימת זו רשאים הם שלא לסטות מהשיטה הקודמת".

...

שהרי אם אכן נאמר, שכל הכנסה, שלדעת מקבלה קיימת סכנה בצדה-אפילו סכנה ממשית-שמא מקבלה יצטרך להחזירה לנותנה, שבמקרה כגון זה אין צורך לדווח עליה, חוששני, שנמצאנו פוגעים בעקרי מערכת מס ההכנסה ויעדיה.

כאמור, מחומר הראיות שבנידון דנן לא מצאנו, שלמערער הייתה עילה מספקת לראות את הכנסותיו מהלוואה וחיסכון כהכנסות שיידרש להחזירן, ולא היה כל סיכון סביר לכך.

השופט ד' לוין: אני מסכים לנימוקים ולמסקנה שבפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט אלון.