לצורך קיום הדיון בטענות המקדמיות, יש תחילה צורך לבחון את סוגיית זכאותו של המותב, לעיין בחומר הראיות לצורך קבלת ההחלטה.
דומה כי קבלת החלטה ללא עיון כאמור, יכולה לפעול לרעתו של הנאשם בלבד (כהחלטה עקרונית לפיה אף אם צודקת ההגנה ברמה העובדתית, אין בכך בכדי לפגום בצורה מספיקה בכתב האישום) ועל מנת לשמור על זכויות הנאשם, יש להמנע ממנה.
...
בהתאם לסעיף 152(א) "לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו" סעיף 156 לחסד"פ מורה:" לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה..." שילוב שני הסעיפים מביא לעניות דעתי למסקנה כי כרונולוגית יש לדון ראשית בטענה המקדמית ורק אם נדחתה ובכפוף לכפירת הנאשם בעובדות נשוא האישום, לקבל את ראיות התביעה.
לאור הניתוח דלעיל, הרי שלהבנתי לא עולה הפגם הכרוך בכל הקשור לדיסק, עילה לביטול כתב האישום או חלקו מכוח טענת הגנה מן הצדק בהתבסס על סעיף 149(10) לחסד"פ.
לאור כל האמור לעיל הרי שעל הנאשם להשיב לאשמה כנגדו במסגרת דיון הקראה.