זכותו של בעל דין להיות נוכח במשפטו: חריגים ונסיבות מיוחדות

בתגובת התובע מיום 25.7.2022 (שהתרתי הגשתה מעבר למתחייב על פי התקנות) נטען: (א) בשל המדיניות הנוקשה של המשטר הסיני לגבי מגיפת הקורונה, הקונסוליה הישראלית בסין לא מקבלת קהל ולכן לא היה ביכולתו של התובע לחתום על תצהיר בתמיכה לבקשה; (ב) מאחר שהתובע לא הגיע להסכמות בהליך הסדר נושים כפי שקיווה, "לא יכול התובע להכנס לישראל" ובכוונתו להגיש בקשה להעיד בהוועדות חזותית גם בהליך המקביל; (ג) כב' השופטת רונן לא דחתה את בקשת התובע להיות נוכח בדיון קדם המשפט באמצעות היועדות חזותית, אלא ציינה שאין חובה על בעלי הדין להישתתף בדיון; (ד) "התובע עומד בקריטריונים של היועדות חזותית" הקבועים בתקנה 72 לתקנות; (ה) בת"א (שלום פ"ת) 2179-03-18 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב – הפול (נבו, 3.2.2021) (להלן: "עניין הפול") בית המשפט קבע בנסיבות דומות כי ניתן לקיים את החקירה באמצעות היועדות חזותית; ו-(ו) טענות התובע נסמכות בעיקרן על הסכמים ומסמכים ולא תפגע כל זכות של הנתבעים אם חקירתו התובע תתקיים באמצעות היועדות חזותית.

כפי שפסק לאחרונה כב' השופט גרוסקופף ברע"א 4945/21 פלוני נ' פקיד שומה בעכו, בפס' 14 (נבו, ‏18.7.2021) (להלן: "עניין פלוני"; ההדגשות הוספו): "כלל הוא, ... כי העדת עד מחוץ לתחום השיפוט או באמצעות היועדות חזותית, תתאפשר במקרים חריגים המצדיקים זאת בלבד, וכי 'דרך המלך' עודנה שמיעת העדים באולם בית המשפט בפני המותב המנהל את הדיון, על מנת שיוכל להתרשם באופן ישיר ובלתי-אמצעי מן העדות. השיקולים המנחים בבחינת בקשה להעדה מחוץ לישראל או באמצעות היועדות חזותית הם שהבקשה הוגשה בתום לב; כי העדות רלוואנטית לשאלות העומדות במחלוקת; וכי קיימת 'סיבה טובה' לכך שהעד אינו יכול למסור את עדותו בבית המשפט בישראל (עניין גהל, שם; רע"א 3810/06 י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' שמאי גולדשטיין, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.9.2007) (להלן: עניין דורי); רע"א 1920/12 לוינגר נ' עו"ד פונזר, כונסת הנכסים, .[פורסם בנבו] פסקות 8-7 (3.5.2012)). בית המשפט מקפיד במיוחד בבחינת התקיימותן של דרישות אלה כאשר מדובר בעדות התובע, כבעניינינו (ע"א 51/84 בירד-קלינגהופר נ' בלום, פ"ד ו 198, 207 (1952); עניין דורי, שם; עניין פלוני, שם)". הנושא מוסדר כיום בתקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), שכותרתה "עדות בהוועדות חזותית". תקנה 72(א) לתקנות קובעת כדלקמן: "בית המשפט רשאי להתיר שמיעת עדות בדרך של היועדות חזותית בתוך שטחה של מדינת ישראל או מחוצה לה לפי הוראות שייתן, אם השתכנע כי היתקיימו התנאים האלה:

הפסיקה עמדה על החשיבות בהגשת תצהיר בתמיכה לבקשה למתן עדות בהוועדות חזותית, במיוחד כשמדובר בבעל דין, ועל כך שהעדר תצהיר מצדיק כשלעצמו את דחיית הבקשה (ר' למשל, רע"א 2086/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (נבו, 8.2.2012); עניין לוינגר, פסקה 10).

...

הבקשה הוגשה בעקבות החלטתי בתום הדיון מיום 2.6.2022 לפיה ככל שבכוונת התובע לבקש להעיד באמצעות היוועדות חזותית על התובע להגיש בקשה עד ליום 16.6.2022.

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות.

שלישית, גם אם התובע היה עומד בתנאים המצטברים הקבועים בתקנה 72(א) לתקנות (וכאמור הוא כשל בהוכחת שניים מהם), עדיין מוקנה לבית המשפט שיקול דעת האם להיעתר לבקשה למתן עדות בהיוועדות חזותית (התקנה נוקטת לשון "רשאי" ולא חייב), כאשר כאמור הכלל הוא שמיעת העדות באולם בית המשפט ולא באמצעות היוועדות חזותית.

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

הדיון שהיה ישיבה מקדמית בערר היתנהל בראשיתו, בהסכמה, בהרכב חסר לאחר שנבצר מחבר ועדה שלישי, עו"ד עדתו, להיות נוכח בדיון.

צוין, כי עו"ד וולף לכל היותר חבר בגוף המאשר מינויים במשיבה, אך אינו בעל הזכות למנות מנהל במשיבה.

ולעניין טענת ניגוד העניינים בעיניינו של חבר הועדה וולף ציין עו"ד עדתו כי אין חשש לניגוד עניינים, במיוחד לאור הבהרתו של עו"ד וולף במהלך הדיון.

(1) יושב ראש הועדה, שיקבע היועץ המשפטי לממשלה, הכשיר לכהן כשופט בית משפט מחוזי, או מי שכיהן כשופט, ושאינו עובד מדינה; (2) איש ציבור, שיקבע יושב ראש הועדה לפי העניין, שמתקיימים בו תנאי הכשירות הקבועים בתקנון זה ליושב ראש הועד הפועל ואשר אין לו זיקה אישית, עסקית או פוליטית, לשר משרי הממשלה, ושאינו ושלא היה עובד מדינה או מערכת הבריאות; (3) נציג המועצה הארצית או ממלא מקומו, שייבחרו בידי המועצה הארצית, בעל כישורים ומעמד הולמים לכהונה בועדה, שאינו חבר במועצה הארצית או בועד הפועל של האגודה, ואינו עובד או נושא משרה אחרת במד"א, ושאין לו זיקה אישית, עסקית או פוליטית, לשר משרי הממשלה".

זאת ועוד, לועדה שיקול דעת במקרים חריגים לאשר עמידה בקריטריונים חילופיים (ראו: סעיף 30ב).

לועדה גם שיקול דעת שלא לאשר מינוי בהתקיימות אחת הנסיבות שפורטו בסעיף 30ג כאשר ההכרעה בהתקיימותן של נסיבות אלו, דורשת שיקול דעת (ראה למשל: חשש לניגוד עניינים עם תפקיד באגודה, סעיף 30ג(5)).

...

קריאת ההתבטאויות בהקשר התמליל כולו, מחזקת מסקנה זו. שנית, כעולה מההתבטאויות עצמן גם באותו עניין נכון היה יו"ר הוועדה להשתכנע אחרת.

בעניין זה ניתנה החלטתי בעמ"נ 8333-08-21 עירית ירושלים נ. המכללה למנהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בה פרטתי את הנימוקים מדוע סבורה אני כי בעניין טענה לפסלות חבר ועדה בשל חשש למשוא פנים יש מקום לזכות ערעור.

לפיכך, הערעור מתקבל במובן זה שהוועדה תדון בערר נשוא הערעור בהרכב שלא יכלול את חבר הוועדה וולף.

לעניין זה, מוסיפה העותרת לטעון כי קמה לה זכות ערעור בנסיבות העניין – ובמסגרת זו מלינה היא למעשה על פסק הדין ב-ע"פ 8351/21, בו נמחק העירעור הפלילי שהגישה (הגם שלא מימשה את זכותה לערער על פסק דינה של רשמת בית המשפט).

המדינה מוסיפה וטוענת כי בעתירה דנן מבוקש, למעשה, לבטל פסק דין חלוט שניתן בהליך הפלילי ולפתוח מחדש את ההליך הפלילי כולו – סעד קצוני השמור, כפי שנפסק בבית משפט זה, למקרים חריגים במיוחד, ואשר המקרה דנן אינו נימנה עליהם.

הדבר אף נכתב במפורש בסעיף 20 לנוהל הנשיאה, לאמור: "אין באמור כדי לגרוע מהוראת סעיף 17 לחוק זכויות נפגעי עבירה או מזכות נפגע עבירה להיות נוכח בדיון ממועד הצגת הסדר הטיעון בהתאם לכל דין." באופן יותר ספציפי, טענתה המרכזית של העותרת הנה שלנפגע העבירה מוקנית, כביכול, הזכות להיות צד לגיבוש הסדר הטיעון, כי לכן מוקנית לנפגע העבירה גם הזכות להישתתף בישיבות הגישור כצד להליך לכל דבר ועניין וכי נוהל הנשיאה והפרקטיקה הנוהגת שוללים מנפגע העבירה את זכותו דלעיל.

במקרה אחר הייתי מוצא מקום להבהיר עד כמה לדעתי לא ראוי ואף חמור טיעון מסוג זה. אולם, הואיל ועניינה הכללי של העתירה הוא בזכויות נפגעי עבירה, עניין שהנני רואה אותו כבעל חשיבות רבה, המצדיק רגישות מיוחדת – בחרתי שלא להרחיב בדברים.

זאת, בהתאם לכלל שהותווה ב-בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, 694 (1991) (להלן: עניין חסן): "צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעיניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית'" (שם, עמ' 694).

אמנם בבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, מה(1) 670 (1991), שעליו נסמך חברי, השופט י' כשר, נקבע כי בעל-דין "הוא גם מי שנתקיים בעיניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית'" (פס' 4 לפסק-דינו של השופט א' ברק); אולם ספק אם ניתן לגזור גזירה שווה, לעניין מהותה של הזכות הנפגעת, מעניין חסן אשר עסק ב"עד סרבן" שנגזר עליו עונש מאסר מכוח פקודת בזיון בית המשפט; לכל מקרה שבו נפגע עבירה טוען לפגיעה בזכויותיו במסגרת ההליך.

...

לגופם של דברים, העותרת טוענת כי בהליך הפלילי לא נערכה בחינה שיפוטית של דיות הראיות, משקלן וקבילותן; וכי בחינה כזו מחייבת את המסקנה שמכלול הראיות בתיק מספיק להרשעת הנאשם באישום כפי שהוגש במקורו לבית המשפט.

ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לענייננו, ולפיכך אני סבורה כי ראוי להותירה למקרה המתאים (אשר לקושי הטמון בהכרעות שיפוטיות תיאורטיות, שלא אגב מקרה קונקרטי, ראו בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס' 5 לפסק-דינו של השופט נ' סולברג (23.5.2021)).

בית משפט זה (השופט נ' הנדל) הביע עמדתו כי קיימים קשיים בלתי-מבוטלים בהכרה בזכות ערעור כאמור, אם כי, בסופו של דבר לא הכריע בעניין, בין היתר, בהינתן הסכמת המדינה לדיון בערעור לגופו, וכן בשל חשיבות הסוגיות שנדונו שם. נקודת המוצא היא, כי זכות ערעור אינה מוקנית באופן "אוטומטי", אלא מכוננת מכוח הוראה מפורשת בחוק (ראו, מני רבים: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, מב(1) 355, פס' 6 לפסק-דינו של השופט מ' שמגר (1988)); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732, פס' 2 לפסק-דינו של השופט מ' בייסקי (1988); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נז(4) 443, פס' 17 (2003)).

אמנם, בעניין חסן נקבע כי קביעתה של הערכאה הדיונית בעניינו של עד סרבן היא "פסק-דין"; אולם גם בהקשר זה, ספק אם ניתן ללמוד בהכרח מהמסקנה שם, לכל מקרה שבו מכריע בית המשפט ביחס לבקשתו של נפגע עבירה, הטוען לפגיעה בזכויותיו בקשר להליך הפלילי.

דיון ההוכחות מיום 20.6.2023 ובקשת הפסלות שנתבקשה ונדונה במסגרתו כעולה מפרוטוקול דיון ההוכחות מיום 20.6.2023, בפתח דיון ההוכחות טען ב"כ המערערת כי היה על בית הדין לדחות את מועד הדיון לאור העדרותו של מנכ"ל המערערת, משעה שלפי פסיקת בית דין זה ובית המשפט העליון "זכות בעל דין להיות נוכח במשפטו היא בלב ליבו של הצדק הטבעי". ב"כ המערערת הוסיף כי הוא "מבקש שביה"ד יתן החלטה. איני מוכן לחקור בחקירה נגדית ללא נוכחות נציג הנתבעת". בתגובה, טען ב"כ המשיב, כי "הנתבעת הנה תאגיד. חברה פרטית. אין זהות ישירה בין המצהיר, מנכ"ל הנתבעת, לבין נציג אחר של הנתבעת... התכנסנו כאן, התובע הפסיד יום עבודה, את הדיון הזה שנועד לחקירתו, אבקש לקיים כסדרו". לאחר שמיעת הצדדים, נתן בית הדין האיזורי את ההחלטה הבאה: "1. בהמשך להחלטת ראשת המותב מהבוקר, ומאחר שהמצהיר מטעם הנתבעת הגיש לתיק ביה"ד אישור רפואי, פטרנו אותו מהתייצבות לדיון.

בתגובה להחלטה, ביקש ב"כ המערערת כי בית הדין יפסול את עצמו מלישב בדין: "לאור ההחלטה האחרונה של המותב שמצטרפת לשרשרת החלטות שמצביעות על משוא פנים כנגד הנתבעת ופגיעה אנושה בזכויות יסוד שלה, ואשר מגלות גם אפליה של הנתבעת מחד, כלפי התובע מאידך, אנחנו סבורים שראוי שביה"ד הנכבד יפסול עצמו מלשבת בדין ושהתיק יועבר למותב אחר. אנו סבורים כך גם מהטעם שעם כל הכבוד זו הפעם הראשונה שאני כעו"ד מזה 25 שנה, בית משפט כלשהוא אינו דוחה דיון עקב בעיה רפואית. פעם ראשונה אני רואה בעיני החלטה שביה"ד שאיננו מוסמך ברפואה קובע שלא ברור לו האם נציג הנתבעת יכול להתייצב. פעם ראשונה אני רואה החלטה שמתקנת החלטות אחרות שניתנו במהלך היום ע"י ראשת ביה"ד. לכן אני סבור שבודאי עפ"י מבחני הפסיקה קמה בעניינינו הצדקה להעביר את ההליך למותב אחר, ולו מטעמים של מראית פני הצדק. מפנה לעא 1212-23, פס"ד של הנשיאה חיות מ-28.3.23, אבקש שוב ולו מטעם מראית פני הצדק, להעביר את הדיון למותב אחר". ב"כ המשיב טען בתגובה כי: "... איני יכול להתייחס בפרק זמן כזה לפסיקה שהפנה אליה חברי ולמגמה אליה הוא מפנה ביחס למראית פני הצדק שעולה מפסיקת העליון. יחד עם זאת השאלה העיקרית היא האם בנסיבות העניין מיתקיים חשש ממשי למשוא פנים. תיק שנסיבותיו כה חריגות ומיוחדות עד שאין מנוס אלא מפסילת ביה"ד – הרי שתנאי זה אינני מיתקיים. ההחלטות שהפנה אליהן חברי הנן החלטות שביום יום אין בהן שום דבר חריג או יוצא דופן. למעט העובדה שהן אינן נושאות חן בעיניה של הנתבעת, אין בהן דבר וחצי דבר שיכול להביא לפסלות ביה"ד בתיק זה". החלטת בית הדין האיזורי בבקשה לפסלות לאחר שמיעת הצדדים, נתן בית הדין האיזורי החלטה הדוחה את בקשת הפסלות, כדלקמן (ההדגשות אינן במקור – ו.ו.ל): סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), החל בבית הדין לעבודה מכוח הוראות סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969,  קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בעניינינו טענת הפסלות מבוססת הן על החלטות שנתנו במהלך ניהול ההליך והן על ההחלטות מהיום ובפרט, ההחלטה לשמוע את עדות התובע.

עילת הפסלות נבחנת באמת מידה אובייקטיבית ואין די בתחושתם הסובייקטיבית של בעלי הדין או באי כוחם בכדי לבסס טענה זו (ראו: עפ"ס 57019-01-11 חן – בן עליזה חן ושות', משרד עורכי דין (21.2.2011) וההפניות שם).

...

כמו כן מקובלת עלינו טענת התובע כי הנתבעת היא תאגיד ולא הוכחה כל מניעה לכך שינכח במהלך עדותו של התובע נציג בקיא אחר מטעם הנתבעת, כפי שאכן נכח במהלך הישיבה המקדמית.

בתגובה להחלטה, ביקש ב"כ המערערת כי בית הדין יפסול את עצמו מלישב בדין: "לאור ההחלטה האחרונה של המותב שמצטרפת לשרשרת החלטות שמצביעות על משוא פנים כנגד הנתבעת ופגיעה אנושה בזכויות יסוד שלה, ואשר מגלות גם אפליה של הנתבעת מחד, כלפי התובע מאידך, אנחנו סבורים שראוי שביה"ד הנכבד יפסול עצמו מלשבת בדין ושהתיק יועבר למותב אחר. אנו סבורים כך גם מהטעם שעם כל הכבוד זו הפעם הראשונה שאני כעו"ד מזה 25 שנה, בית משפט כלשהו אינו דוחה דיון עקב בעיה רפואית. פעם ראשונה אני רואה בעיני החלטה שביה"ד שאיננו מוסמך ברפואה קובע שלא ברור לו האם נציג הנתבעת יכול להתייצב. פעם ראשונה אני רואה החלטה שמתקנת החלטות אחרות שניתנו במהלך היום ע"י ראשת ביה"ד. לכן אני סבור שבוודאי עפ"י מבחני הפסיקה קמה בענייננו הצדקה להעביר את ההליך למותב אחר, ולו מטעמים של מראית פני הצדק. מפנה לעא 1212-23, פס"ד של הנשיאה חיות מ-28.3.23, אבקש שוב ולו מטעם מראית פני הצדק, להעביר את הדיון למותב אחר". ב"כ המשיב טען בתגובה כי: "... איני יכול להתייחס בפרק זמן כזה לפסיקה שהפנה אליה חברי ולמגמה אליה הוא מפנה ביחס למראית פני הצדק שעולה מפסיקת העליון. יחד עם זאת השאלה העיקרית היא האם בנסיבות העניין מתקיים חשש ממשי למשוא פנים. תיק שנסיבותיו כה חריגות ומיוחדות עד שאין מנוס אלא מפסילת ביה"ד – הרי שתנאי זה אינני מתקיים. ההחלטות שהפנה אליהן חברי הינן החלטות שביום יום אין בהן שום דבר חריג או יוצא דופן. למעט העובדה שהן אינן נושאות חן בעיניה של הנתבעת, אין בהן דבר וחצי דבר שיכול להביא לפסלות ביה"ד בתיק זה". החלטת בית הדין האזורי בבקשה לפסלות לאחר שמיעת הצדדים, נתן בית הדין האזורי החלטה הדוחה את בקשת הפסלות, כדלקמן (ההדגשות אינן במקור – ו.ו.ל): סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), החל בבית הדין לעבודה מכוח הוראות סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969,  קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בענייננו טענת הפסלות מבוססת הן על החלטות שנתנו במהלך ניהול ההליך והן על ההחלטות מהיום ובפרט, ההחלטה לשמוע את עדות התובע.

" ב"כ המערערת שב וטען כי לטעמו יש לעכב את ההליך עד לאחר הגשת הבר"ע ותוצאותיה; ואילו ב"כ המשיב אמר כי הוא סבור שעל בית הדין להיעתר.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל חומר התיק, מצאתי כי דין הערעור להידחות, מן הטעמים הבאים: ראשית, הוכחת עילת פסלות מחייבת תשתית ראייתית משמעותית, משום שהיא מטילה צל כבד על השופט ועל מערכת המשפט (ראו למשל: עפ"ס 44428-02-21 יוסי ביליה - בדק בית בובי ובניו בע"מ (3.3.2021)).

סוף דבר הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מ"ת 24999-08-23 מדינת ישראל נ' בלום(עציר) תיק חצוני: 308460/2023 לפני כבוד השופט עמית מיכלס מבקש שי צבי בלום (עציר) משיבה מדינת ישראל החלטה

על עובדות כתב האישום ועל נסיבות המקרה עמדתי בהרחבה בהחלטת המעצר, ועל כן אציין בקצירת האומר שמדובר בארוע בו רצח לכאורה המבקש את בנו בן ה-22 בתשע יריות אקדח ואף דקר אותו בסכין, לטענתו לאחר מותו, כאשר אין חולק על כך שבשלב כלשהוא במהלך הארוע אחז המנוח בסכין בעת שעמד מרחק קצר מהמבקש.

להשקפת שב"ס, המבקש אינו עומד באמות המידה המאפשרות הוצאתו בלווי, ואף אין בידו להסכים לשחרורו לחופשה מיוחדת על מנת שלא לפגוע בעיקרון השויון בין עצורים ואסירים אחרים.

במצב דברים זה נשאלת השאלה האם ניתן לאפשר למבקש להיות נוכח בארוע כשהוא מלווה על ידי מפקחים מטעמו.

אף עמדת שב"ס המתנגדת לשיחרור אינה בעלת משקל רב במקרה שלפנינו, שכן מדובר בתגובה המתייחסת ברובה לקשיים הכלליים המאפיינים בקשות מסוג זה, ואין בה כל היתייחסות פרטנית למבקש עצמו.

אף שתוף הפעולה של המבקש עם הרשויות עד כה ראוי שייזקף לזכותו במסגרת בקשה זו: המבקש לא מילא פיו מים בחקירתו, הוא שהזעיק את המישטרה מיד לאחר מעשה, לא נימלט מהמקום, לא זיהם את הזירה ולא ניסה לשבש את החקירה.

נוכח כל האמור מצאתי לאפשר למבקש לצאת באופן חריג לחתונת בתו בבית הפרטי ברמת השרון (כתובת מלאה צוינה בסעיף 20 (ב) לבקשה), זאת בתנאים הבאים: המבקש יצא מבית המעצר ביום 29.3.2024 בשעה 11:00 כשהוא לבוש בגדים אזרחיים וישוב לבית המעצר לא יאוחר מהשעה 19:00.

...

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה ולתגובת שב"ס, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

במצב דברים זה סבור אני שהסיכוי שהמבקש יעשה מעשה שיפגע בשמחת בתו או בני משפחתו הוא קטן ביותר.

נוכח כל האמור מצאתי לאפשר למבקש לצאת באופן חריג לחתונת בתו בבית הפרטי ברמת השרון (כתובת מלאה צוינה בסעיף 20 (ב) לבקשה), זאת בתנאים הבאים: המבקש יצא מבית המעצר ביום 29.3.2024 בשעה 11:00 כשהוא לבוש בגדים אזרחיים וישוב לבית המעצר לא יאוחר מהשעה 19:00.