זכות שיבוב בתאונת דרכים בעבודה לעצמאי

בעת הרלוואנטית היה הנפגע עצמאי ובעל עסק בשם "היי סייד אופנועים" (להלן – "העסק"), האופנוע הושאר בעסק לצורך תיקון והתאונה ארעה במהלך נסיעת מבחן.

דיון סעיף 4 (א) להסכם קובע כי מקום בו תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה והנפגע זכאי לגימלאות מהמוסד, לא קמה למוסד זכות שבוב כלפי החברה המבטחת את המעביד.

...

לאחר עיון החלטתי לקבל את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את 3,229 ₪ בתוספת ריבית הסכמית מיום 10/4/14 ועד ליום התשלום בפועל.

        בפסק הדין בעיניין רע"א 7025/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי (21.08.11) שב בית המשפט וקבע שהעובדה שהתובע משלם גמלאות בגין ארוע התאונה במסגרת ענף נפגעי עבודה, יוצרת, כשלעצמה את הקשר הסיבתי בין ארוע התאונה לבין תשלומי הגימלאות ודי בכך כדי להקים זכות שבוב מלאה לתובע מחברת הביטוח (לאבחנה בין גובה השיפוי והוכחת הקשר הסיבתי בין גמלאות שעניינן נכות כללית לבין גמלאות המשולמות מענף נפגעי עבודה, ראו: רע"א 5123/10 ילנה זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי  (21.08.12)).

עמד על כך כב' השופט א' מצא בבג"ץ 2874/93 קופטי כמאל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד מח(2)673, בעמ' 682: "הועדות הרפואיות, הגם שהן מופעלות על-ידי המוסד מן הבחינה הארגונית והתקציבית, אין הן בשר מבשרו ועצם מעצמיו של המוסד, אלא הן גופים סטוטוטוריים המוחזקים כעצמאיים, שתפקידם לפסוק בזכויות המבוטחים לפי החוק ולהכריע במחלוקות רפואיות בין המבוטחים לבין המוסד. בכך ממלאות הועדות תפקיד מעין-שפוטי מובהק. חבריהן אינם כפופים למרותו של המוסד ואינם חבים לו חובת נאמנות". (ראו גם: בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נז(4)443, 462 ואילך).

רופאת התובע קבעה ביום 25.07.07 כי המנוח נפטר עקב התאונה ודי בכך כדי להקים לתובע זכות לשיבוב, שכן התובע משלם על פי הוראות חוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"), גמלאות למשפחת המנוח וזאת עקב תאונת דרכים.

...

המסקנה הנובעת מהאמור ומקביעת רופאת התובע היא שאין הצדקה בענייננו לסטות מהאמור בהסכם שתכליתו הייתה לחסוך התדיינויות בכל תביעה בנפרד ולהימנע מניהול הליכים ממושכים ויקרים.

אף אם נפלה טעות בקביעת רופאת התובע, עדייין טעות זו היא במתחם הסבירות ובמסגרת שיקול הדעת, שכן גם בחודש ינואר 2007 טופלה רגלו של הנפגע ונותר "איזור בעקב שהיה פתוח". מסקנה זו נתמכת גם בהערכת התלות שנעשתה לנפגע ביום 31.12.16 , שם נכתב שמדי יום מוחלפות תחבושות ונעשים טיפול לרגל הנפגע.

סוף דבר במקרה דנן, לא קם חריג המצדיק לערער אחר קביעת התובע.

בכתב הגנתה חלקה על זכות המוסד לשיבוב בגין המענק וטענה ששולם עקב פגיעת המנוח בתאונת עבודה קודמת ולא עקב תאונת הדרכים.

האלמנה והיורשים הגישו כאמור בקשת צירוף עצמאית.

...

הטענה נדחית.

המסקנה המתבקשת היא שראוי לאפשר להם לשטוח את טענותיהם טרם ההכרעה.

לאור האמור, אני נעתרת לבקשות.

העובדות ואלו עקרי העובדות שביסוד המחלוקת, נשוא תובענה זו: התובע יליד 1963, נהג אגד במקצועו, נפגע בתאונת דרכים ביום 27/10/04, בתאונה שהוכרה גם כתאונת עבודה.

הואיל והתאונה היתה גם תאונת דרכים עם זכות שבוב למוסד מצד ג', קיבל התובע מכח פסק דין בהסכמה מיום 19/11/07, מחברת הביטוח של הרכב פצויי נזיקין מופחתים, כאשר חלקו האחר של הפצוי שולם לתובע ע"י המוסד, שקבל את התשלום מחברת הביטוח של הרכב, וזאת בהתאם להסכמים החלים בין הצדדים (ראה: תעודת עובד ציבור - נספח א' לכתב ההגנה).

לטענת התובע, על פי כללי המשפט המינהלי, חייב עובד המנהל המבצע את הפעולה המנהלית להפעיל את שיקול דעתו שלו (תוך אפשרות להתייעצות עם אחרים), אך לא תוך ביטול שיקול דעתו העצמאי, ועל כן דין ההחלטה שבנידון על זמונו של התובע להתייצב בפני ועדה רפואית להתבטל מעצם העובדה שהרופא המוסמך שחתום על האישור, ד"ר הורביץ כלל לא הפעיל שיקול דעת עצמאי אלא ראה עצמו מחויב להנחייתו של רופא המוסד הראשי, ד"ר פרלמוטר, ובפרט כך בשים לב כי ד"ר הורוביץ כלל לא צפה בקלטת שלכאורה שימשה כבסיס היחיד לאפשרות של שינוי מצב בנכותו של התובע.

...

משאלו הם פני הדברים, ונוכח חוסר הבהירות באשר לגורם הרפואי שהפעיל הלכה למעשה את שיקול הדעת בעניינו של התובע, נחה דעתנו כי בהפעלת תקנה 37 במקרה זה, נפל פגם מהותי היורד לשורשו של עניין.

משזו מסקנתנו, איננו נדרשים ואף אין אפשרות להידרש לשאר טענותיו של התובע באשר לפגמים שנפלו לשיטתו בהליך שסבב את זימונו כאמור, ובכלל זה השגותיו לגבי פעולת החוקרים וטיבה של קלטת הווידאו, אך די נאמר במלוא הזהירות, כי לא שוכנענו כטענת התובע שהדברים היו "כצעקתה", או כי נרקמה כנגד התובע קנוניה כלשהי כסברתו.

סוף דבר – אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת וזימונו של התובע להתייצב בפני הוועדה הרפואית על פי תקנה 37 לתקנות - מבוטל.

האם הרכב בו אירעה לנפגע, יעקב שטיינברג, תאונת דרכים ב"שירות מעבידו" ביום 8.8.03, הנו רכב המצוי בבעלות הנפגע חרף היותו רשום בבעלות אימו, אם לאו? זוהי השאלה הצריכה הכרעה כאן שכן באם מדובר ברכב בבעלות הנפגע, אין התובע זכאי לחזור אל הנתבעת בגין תגמולי הביטוח ששילם לנפגע, ומנגד, באם הרכב אינו בבעלות הנפגע, הרי שקמה זכות שבוב לתובע כלפי הנתבעת, כמבטחת הרכב.

העובדות הנדרשות להכרעה במחלוקת ביום 8.8.03 אירעה למר שטיינברג (להלן: "הנפגע") תאונת דרכים במסגרת עבודתו, זאת בהיותו נוהג ברכב מ.ר. 9281727 (להלן: "הרכב").

ראוי לציין כי במכתב זה טען הנפגע כי האם חולה, אינה עצמאית ומטופלת ע"י מטפל צמוד, ואף סובלת מפגיעה בזיכרון בשל אירוע מוחי, ולפיכך לא ראיתי כל טעם בהעדתה בפני.

...

אני סבורה כי צודקת הנתבעת שהרישום על שם האם נועד לקבל הטבות להן היא זכאית כנכה (מבלי שאחווה דעה באם יש פסול בכך כפי שטענה הנתבעת), אולם בכך בלבד אין כדי לקבוע שהרכב איננו בבעלותה.

אלא שבמקרה שבפני שוכנעתי כי הנפגע היה בעלת השליטה המלאה ברכב ומעבר להחזקה והשימוש השוטפים בו, הוא גם היה בעל הזכות לעשות שינוי בזכויות הקנייניות ולמכור אותו שכן קבלת יפוי כוח מאימו לצורך זה היה ענין פורמלי בלבד, וממכלול הנסיבות ברור כי האם מעולם לא הערימה קושי כלשהו על הנפגע (באם בכלל ידעה אודות הפעולות הנעשות על ידו.

על אף שהמעביד לא יכול היה להתחייב כי הרכב נשוא התביעה שימש את הנפגע בכל יום ביומו (שכן לא היה באפשרותו לשלול אפשרות כי הגיע עם רכב אחר באיזה מהימים) הרי שלנוכח העובדה כי בבעלות הנפגע לא היה באותה העת רכב אחר, המסקנה הברורה והסבירה יותר, הינה כי אכן הנפגע עשה ברכב שימוש יומיומי לצורך פרנסתו.

משכך, דין התביעה להידחות תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ש"ח. אציין כי לא חייבתי במלוא סכום ההוצאות ההולם את ניהול ההליך ותוצאתו שכן התביעה אכן הוגשה בהסתמך על רישום במשרד הרישוי אשר הסתמכות התובע עליו סבירה, לפחות בשלב ראשוני.