זכות קדימה להולכי רגל במעבר חצייה מוסדר

" (ההדגשות במקור – נ.ח.) ראו גם עפ"ת (י-ם) 41847-08-18 יוסף כהן נ' מדינת ישראל (25.12.18) חובותיו של נהג כלפי הולך רגל אשר חוצה את הכביש במעבר חצייה הוסדרו בתקנות התעבורה, בין היתר, בתקנות 51, 52(6) ו- 67(א) לתקנות התעבורה.

לא הוכחה רשלנות הנאשם בכתב האישום נטען כי התרשלות הנאשם התבטאה בכך שהתקרב למעבר החציה מבלי ששם ליבו אל הנעשה על מעבר החציה ובקרבתו, לא הבחין בהולך הרגל שחצה את הכביש, לא נתן לו זכות קדימה ולא אפשר השלמת החציה בביטחה, לא האט את מהירות נסיעתו כמתחייב עד כדי עצירה ולא התנהג כפי שאדם מן הישוב היה מיתנהג בנסיבות העניין.

...

במחלוקת בין הרופאים, מקובלת עלי עמדתו של ד"ר זלן, לפיה, מבדיקות שבוצעו לאחר המוות עולה כי בזירת התאונה נגרמו למנוח פגיעה עצבית כתוצאה מלחץ על חוט השדרה וכן דימום שיכול שגרם לפגיעה באספקת הדם למח ולהפרעות בקצב הלב.

אין בידי לקבל את טענת ההגנה שעסקינן ב"גולגולת דקיקה".

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: הוכח כי המנוח נפגע על ידי רכבו של הנאשם עת חצה את הכביש במעבר חציה.

הנאשם הודה והורשע בעבירות של הפקרה אחרי פגיעה – עבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"); נהיגה בקלות ראש או ברשלנות או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור שגרמה לתאונת דרכים בה ניחבל אדם – עבירה לפי סעיף 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה; אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה – עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 + סעיף 68 לפקודה; נהיגה ללא רשיון נהיגה – עבירה לפי סעיף 10(א) בצרוף סעיף 38 לפקודה; נהיגה ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; שבוש הליכי משפט – עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין תשל"ז-1977; כניסה לישראל בנגוד לחוק – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

מדובר באדם אשר שוהה בישראל שלא כדין, מכח נישואיו לישראלית, וכי מעמדו טרם הוסדר בגלל הליכים ביראוקראטיים הקשורים במעמדו האישי במקום מוצאו, שכן הוא רשום עדיין כנשוי לאשה אחרת בשטחים ולא מצליח לשנות את מעמדו כגרוש על מנת שיוכל להרשם כנשוי לאישתו הישראלי.

...

לאור האמור לעיל, בהתחשב במכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי מתחם הענישה בענייננו לגבי מכלול העבירות הינו מאסר לתקופה של 6 חודשים עד לתקופה של 18 חודשים.

לפיכך, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: תשלום קנס בסך 3,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם.

הפנייה מהנתיב השמאלי ביותר לכיוון כביש 4 מוסדרת באמצעות רמזור.

במקרה דנן, עסקינן ברשלנות רגעית בעת ביצוע סטייה מנתיב נסיעה, זאת לעומת עבירות אשר מטבען טמונה בהן חומרה ,כגון אי ציות לאור אדום ברמזור או אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה.

...

עוד ציין בית המשפט כי "עניין לנו בנהג ותיק יחסית, שהרשעותיו הקודמות אינן רבות, ומכל מקום אינן מעידות על מי שנהיגתו היא של פורע חוק בכבישים. על כך יש להוסיף את היותו מטופל בשבעה ילדים, ופרנסתו, הנשענת על נהיגתו, מצויה בדוחק. לזכותו יש לזקוף גם את הודאתו בהזדמנות ראשונה, על כל המשמעות שבכך, ובכלל זה קבלת הדין, כמו גם הבעת חרטה על תוצאות התאונה, ונטילת האחריות על שהתרחש." בסופו של דבר הוטל על המערער עונש פסילה לתקופה של שנתיים.

בסופו של דבר הועמדה הפסילה על 18 חודשים, זאת מאחר וערכאת הערעור איננה ממצה את הדין.

כך ארע שבסופו של דבר לאחר התאונה, הרכב חצה באופן אלכסוני את נתיבי הנסיעה בכביש עד לנתיב השמאלי ביותר המיועד לפנייה שמאלה.

בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש לצאת מנקודת הנחה המטיבה עם הנאשמת כי נהג האופנוע נסע במהירות גבוהה, ונושא ברשלנות תורמת.

עובדות המקרה ביום 10.11.16 נערכה כנגד המבקש הודעת תשלום הקנס שבנידון (להלן – הדו"ח) שעניינה, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה.

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראלי, נקבע: "ברם, אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעיניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזוהי גם חובתו על-פי חוק (ראו סעיף 17 לחוק מירשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עידכון כתובת,התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להשמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו". בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון: "הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מנהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע: "בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)". לפיכך, הבקשה נדחית.

כתב האישום כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בקלות ראש בנגוד לסעיף 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961 (להלן – "פקודת התעבורה") ועבירות של אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה וגרימת תאונת דרכים בנגוד לתקנות 67(א) ו- 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

לשאלה מהו סיכון בלתי סביר ראו בע"פ (ת"א) 38835-08-16 רונן מירז נ' מדינת ישראל (5.7.17); עפ"ת (י-ם) 41847-08-18 יוסף כהן נ' מדינת ישראל (25.12.18) חובותיו של נהג כלפי הולך רגל אשר חוצה את הכביש במעבר חצייה הוסדרו בתקנות התעבורה, בין היתר, בתקנות 51, 52(6) ו- 67(א) לתקנות התעבורה, המחייבות לנהוג במהירות סבירה בהיתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך, להאט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך ובמיוחד בהתקרב למעבר חציה וכן לאפשר להולכי רגל להשלים את חציית הכביש בביטחה.

...

רק אם מגיעים למסקנה חישובית ולפיה, התאונה הייתה יכולה להימנע ובאילו תנאים יכולה הייתה להימנע, כי אז היה ניתן לקבוע, כי המערער חרג מתנאי ההתנהגות הנדרשים וכי התגבשו בעניינו יסודות עבירת ה"רשלנות" ולפיכך, יש להרשיעו בפלילים.

זאת ועוד: "כשההכרעה בין אשם וחף מפשע תלויה בהבדל של שניה או מחצית השנייה, ולא היו ממצאים עובדתיים בטוחים השוללים כל אפשרות סבירה של טענת מינימאלית כזאת בחישוב הזמן והמרחק, נראה לנו שהמערער היה זכאי להנות מן הספק" (שם, שם).

סוף דבר בנסיבות התיק שלפניי: הגם שהולכת הרגל נפגעה מרכבו של הנאשם עת חצתה את הכביש במעבר חציה, לא הונחה התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרעה בשאלה האם הנאשם התרשל בנהיגתו והאם ניתן היה למנוע את התאונה אלמלא התרשל.