זכות עמידה של סבים וסבתות לקשר עם נכדיהם

בשלב זה, זכאי החייב המישני לקבלת פרטים הנוגעים לחיוב העקרי, והתנהלות הנושה למול החייב העקרי בנוגע לחיוב זה. באופן עיקרוני, כולל עיקרון העידכון את חובת הנושה והחייב העקרי למסור לחייב המישני עידכון בכל נושא מהותי הנוגע לחריגה מקיומו התקין של החיוב, ואשר יש לו השפעה על אפשרות המימוש של ההפטר וההחזר.

התרשמתי ממסכת הראיות שנפרסה בפני, כי לאחר גירושי בני הזוג, בשנת 1997, שהובילה ליציאתו של בנם יורם מהדירה, והעברת החזקה בדירה באופן בלעדי לאורלי, לא עמדו לנתבעים מניע, או סיבה, להמשך קיום ערבותם להבטחת פרעון חיוביה של אורלי כלפי התובעת, אלא שהם סברו, לתומם, כי עם גירושי בני הזוג, העברת הדירה לחזקתה הבלעדית של אורלי, והטלת החיובים בגין דמי השכירות על אורלי בלבד, פקעה ערבותם, ולפיכך לא הודיעו לתובעת על ביטול ערבותם.

"ש. האם הערבים נשארו מישפחה שלך? ת. לא. לא היה לי קשר עם הערבים ולא עם הגרוש שלי עד התביעה הזו, פרט לבר מצוה לילד לפני שש שנים שהם באו כאורחים. אני מתקנת שבע שנים, שמונה שנים, שהגיעו כאורחים וזה כל הקשר שהיה לי איתם ואין שום קשר אחר". וכן- "ש. האם ידוע לך שקשר משפחתי הוא גם בן סבא סבתא ונכד? ת. אני לא יודעת על איזה קשרים אתה מדבר, זה הבן שלי לא בקשר איתם, הוא מכיר אותם בתור סבא וסבתא ולדעתי הם לא ראו אותו אולי שנתיים. הוא בצבא והם יודעים שהוא חייל ואין להם קשר כי הם גרים רחוק ואנו באיזור אחר" (ע' 10).

...

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה נדחית, וכפועל יוצא מכך הנני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל המקושר שמספרו 14-02725-13-9.

לאחר דין ודברים וטענות לפרוטוקול, שעיקרן בטענת התובעת כי המצג לפיו הנכד מגיע ללון בדירה לאחרונה נעשה ע"י משפחתו בחוסר תום לב ועל מנת לקבל שלא כדין זכויות דיירות מוגנת, נכתבו הדברים הבאים: "ב"כ הנתבע: ... אני מודיעה כי לנכד הסועד את הסבא והסבתא, אין לו כל זכויות בנכס כדייר מוגן. ... מוכנה להצהיר שאין לנכד שום זכויות בנכס והוא רק סועד את הסבא והסבתא ואם בזה אפשר לסיים את התיק אז טוב, לעניין העתיד אני לא מצהירה דבר.

לטענתו עם פטירת סבו זכתה סבתו בזכות הדיירות המוגנת (סעיף 32 בכתב ההגנה) ועתה הוא טוען כי עומדת לו זכות הדיירות המוגנת בהתאם לחוק.

בחקירתה הוסיפה התובעת והבהירה כיצד ניתן ללמוד על נוכחות הנתבע בדירה כיום, להבדיל מהתקופה נשוא התביעה (עמ' 13 שורות 31-34): "עכשיו כשהוא שם הוא ניכנס ויוצא מהדירה, לילה ויום, טורק את השער והדלתות, מדבר בטלפון. אי אפשר להחמיץ שהוא שם. יותר מזה, כשהוא הגיע לבקר את הסבא והסבתא, היה לו אופנוע רועש, לא זה שיש לו היום, הוא חנה ממש לפני הדירה ויכולת לשמוע אותו בא והולך, ואם הוא היה נשאר יותר מעשר דקות זה היה ארוע נדיר." באשר להליך הקודם בו תבעה את הסב הסבירה התובעת כי גם אז לא התגורר הנתבע בדירה, אך היה ניסיון של אבי-הנתבע ליצור מצג שוא והיא שוכנעה לטפל בכך משפטית (עמ' 14 שורות 3-8): "קבלתי מכתב מאביו שאמר שהוא גר בדירה. העובדה הייתה שהוא לא גר שם אבל הם שינו את הכתובת והדואר הגיע לשם. אז אני רציתי להיתעלם מהמכתב הזה, כי הם עדיין חיו ולא רציתי להתחיל מילחמה. אז עוה"ד שלי אמר שאני חייבת לעשות משהו ואמרתי שאני לא רוצה. אז אני חושבת שנתיים או שלוש עברו, אנשים אחרים עם עו"ד אמרו לי שאני לא יכולה להיתעלם מזה. אז אני חושבת שזה היה עמרם שאמר שאני צריכה לתבוע ואני הסכמתי, אבל אז הוא לא גר שם, אפילו לא לתקופה." בנוסף לתובעת העידו מטעמה שלושה עדים אשר אין להם עניין בתיק או קשר מיוחד עם התובעת.

בנסיבות אלו התייתר הדיון בשאלת משמעותו של פסק הדין הקודם שניתן בהליך שהתנהל בין התובעת לדייר המוגן המקורי, סבו של הנתבע, בו נקבע כי הנתבע יהיה רשאי לבקר במקום וכי אין לו זכויות דייר מוגן.

...

בשנת 2011 הגישה התובעת תביעה נגד הסבא (ת.א. 50372-06-11) בטענה כי אין לאפשר לנכדו (הנתבע בתביעה דנן) ללון בדירה, בנוסף לסבתא ולמטפלת הסיעודית שלה, וכי הדבר מנוגד להסכם השכירות המוגנת (להלן: "התיק הקודם").

הנתבע מסכם ומדגיש בסעיף 19 בסיכומיו כי פסק הדין הקודם הוליד עוולה ואין לתת לה להמשיך ולהתקיים, "במיוחד מקום בו ניתן לחדול מהמשך קיומו של פסק הדין השגוי כאמור מבלי להפר או לפעול בניגוד לפסק הדין שיונק את כוחו מזכויות מוגנות שחדלו להתקיים כאמור". בסעיף 21 מוסיף הנתבע ומבהיר "לא ייתכן כי בית המשפט הנכבד ייתן ידו להמשיך ולקיים פסק דין שגוי ומנוגד לתקנת הציבור מקום שקיימת הדרך המשפטית הנכונה לגרום להפסקת העוולה". ביטול פסק דין של פשרה, המבוסס על פי מהותו על ויתורים הדדיים של הצדדים, אינו דבר של מה בכך, ובתי המשפט התייחסו לצורך "בקיומם של טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל" (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש).

סוף דבר ענייננו בתביעת פינוי בה נדרש הנתבע, נכדם של מי שהיו דייר מוגן ודיירת נגזרת, לפנות את הדירה אליה פלש על פי הנטען לאחר מות סבתו.

לאור כל האמור לעיל - התביעה מתקבלת.

וסבתות לקשר עם נכדיהם" (מישפחה במשפט ב, התשס"ט) צידדו בגישה המכירה במעמד הסבים והסבתות לנקוט בהליך משפטי למימוש זכותם לביקור נכדיהם אף לא על פי הוראות סעיף 28 א לחוק.

לצד התפתחות החקיקה, שחיזקה את מעמדם של הסבים ואת זכות העמידה שלהם בתביעות לקשר עם נכדם, הדגישה הפסיקה את חובתם של הסבים להבין את מעמדם ככאלה, ואת הצורך בהבנתם שהם אינם "תחליף להורה" ואל להם לפגוע בסמכות ההורית.

...

אף אני סבורה, בכאב לב, כי כיום אין היתכנות בטווח הנראה לעין לקשר בין הנתבעת לאמה.

שוכנעתי כי טובתם של הקטינים מצדיקה קיום מפגשים מפוקחים בינם לבית הסבתא וכי נתק מסבתם אינו עולה בקנה אחד עם טובתם, ולמעשה יש בו כדי לשלול מהקטינים עצמם את זכות הבחירה לקיים בעתיד קשר כאמור.

אשר על כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני מקבלת את התביעה לקביעת קשר בין הנכדים לסבתם, במסגרת מוגדרת ומפוקחת ובהתאם להוראות הבאות: ייערכו מפגשי הכנה הן לקטינים והן לסבתא ע"י עו"ס מרכז הקשר, או גורם טיפולי אחר שייקבע ע"י העו"ס לסדרי דין.

17.4 שערי בית המשפט פתוחים בפני התובעים על מנת לאפשר להם זכות גישה להתערב בטובת נכדיהם הקטינים, אך נקודת המוצא היא שזכויות התובעים, כהורי הורים, אינן שוות לאלה של הנתבעים, כהורים, בכל הקשור לקבלת החלטות בקשר עם הקטינים.

ספק אם התובעים יוכלו להמנע מהבעת מסרים דומים ביחס לנתבע בפני הקטינים, מה שיפגע לא רק בטובתם אלא גם במעמדו של הנתבע כהורה.

המסקנה המתבקשת היא שלפחות הנכד בן ה 14- מעוניין להיות בקשר עם סבו וסבתו וגם אם הוא שלח את המסרים "מאחורי גבם של

הנתבעים הודיעו שהם מסכימים לסגירת התיק אך עמדו על חיוב התובעים בהוצאות לאור התנהלותם והעובדה שגם בגדרי בקשתם מיום 2.8.2020 לסגירת התיק הם השתלחו בהם מתוך רצון לפגוע בהם, כמו גם התעקשותם להוסיף ולנהל את ההליך על אף מסקנותיה של העו"ס לסדרי דין.

...

לאור האמור לעיל, מבקשים התובעים לסגור את התיק לאחר שתביעתם נענתה והנושא נבדק לעומק על ידי פסיכולוגית מומחית שמונתה על ידי בית המשפט והגיעה למסקנה כי זו טובתם של הקטינים, על רקע ההתנגדות החריפה של הוריהם שהתבטאה בהלעטתם בדברי בלע כלפי הסב והסבתא – אין מנוס מסגירת התיק וללא צו להוצאות".

התוצאה התוצאה היא שפסק הדין מיום 16.6.2019 לא ישונה.

עם כל הצער שבדבר, התביעה לקביעת הסדרי שהות של הקטינים עם התובעים נדחית.

מנגד, עומדת זכותם הטבעית של הסבא והסבתא להכיר נכדיהם, על אף הנתוק הרצוני של ילדיהם מהם.

בבחינת זכותם של ההורים לאוטונומיה וזכותם של הסבים לקשר עם נכדיהם, יש לבחון איזו 5 זכות גוברת ומהי מידת התערבותו של בית המשפט .

...

ההורים נימקו את החלטתם ככזו שאינה אימפולסיבית ונמהרת, אלא החלטה אשר נובעת מחשיבה ברורה של השיקולים ומתוך רצון למנוע חשיפת הקטינים לאלימות ולמתח בלתי פוסק בעקבות הקשר עם הסבים – על כן, חשים צורך להגן עליהם מפני חוויה זו. לאור כל האמור, ההורים מציינים חוסר מוטיבציה טיפולית לחידוש הקשר עם הסבים ומתנגדים לכך בתוקף.

" דעתה של כבוד השופטת ח' בן עמי בפרשת פלונית הינה כי מידת התערבותו של בית המשפט מצומצמת וכפי שקבעה: "סבורני כי אף שככלל בית המשפט מוסמך להתערב במטריה עדינה

ואולם; למרבה הצער אין בידיי לשנות את המצב העובדתי ולאיין את קיומו של הקונפליקט הגורם לנזק ממשי לקטינים; בנסיבות אלה, ושעה שטובת הקטינים, היא ורק היא העומדת לנגד עיניי, הגעתי לכלל המסקנה ולפיה יש לסיים את ההליך, וכל זאת, בין היתר מתוך תקווה עמוקה, שהפחתת המתח בין הצדדים, הקשורה באופן טבעי עם ניהול הליך, תביא אותם לתובנות אחרות שיאפשרו את חידוש הקשר בין כלל בני המשפחה.

סוף דבר; לאור כל האמור לעיל, מוצאת אני שמוצו כל ההליכים, ואין בניהול ההליך, לבטח לא בקיום דיונים וחקירת הנתבעים או הטלת סנקציות כנגדם בכדי להטיב עם הקטינים ועל כן, דין התביעה להידחות וכך הנני מורה.