זכות עיון בנימוקי סגירת תיקים פליליים

מן הכלל אל הפרט: נימוקי סגירת התיק ונימוקי קבלת הערר: חוות דעת, אותן עורכים פרקליטים מפרקליטות המחוז, התכתבויות פנימיות, סיכומי תיקי החקירה וכך גם הנימוקים להעמדה לדין או סגירת התיק מהוים תרשומת פנימית מובהקת, ואין לחייב את המשיבה להעביר מסמכים מסוג זה לעיון הנאשם.

ראה בעיניין זה בג"ץ 366/12 התובעת הצבאית הראשית נ' בית הדין הצבאי לערעורים (28.1.13): "ט"ז. בנתון לאמור אציין, כי ככלל מיסמך פנימי המשקף את שקולי התביעה באשר להעמדה, או לאי-העמדה, לדין הוא תרשומת פנימית שאין חובה להעבירה לעיון ההגנה במסגרת זכות העיון המוקנית לנאשם לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי. כך במערכת התביעה האזרחית וכך, לכאורה, גם במערכת הצבאית.

ראה בע"ח (ת") 7625-11-14 מדינת ישראל נ' שניידר (18.11.14): "בהתאם לסעיף 65ב(א)(1) לחסד"פ, אמור הגורם המוסמך בפרקליטות המדינה להודיע לחשוד כי בעקבות הגשת ערר לפי סעיף 64 בעבירה מסוג פשע או עוון, קיימת אפשרות שיוגש נגדו כתב אישום. המחוקק לא קבע בחוק חובת הנמקה. על פני הדברים, אין מדובר, איפוא, במסמך או ברשום בתיק שהנאשם זכאי, מכוח החוק, לקבלו בתורת "חומר חקירה". יתרה מכך: נימוקים להעמדה לדין שהתקבלו בפרקליטות המדינה, וכמוהם נימוקים לסגירת תיק, או נימוקים המבטאים שינוי של עמדה קודמת, נוגעים אך ורק לאישור הגשתו של כתב האישום או לסגירתו, והם מהוים תרשומת פנימית מובהקת; הם באים לאחר שכבר הסתיים הטיפול בתיק ע"י גורמי החקירה, וללא קשר לטפול החקירתי.

...

"המסקנה, כאילו מנוע גורם תביעתי מהסקת המסקנות המשפטיות הענייניות בדבר הגשת כתב-אישום או בדבר ביטולו, וזאת משום שגורם אחר, הכפוף לו, החליט כבר אחרת, איננה מתקבלת על הדעת ונוגדת בעליל את האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו. כפי שאין למי שחשוד בביצוע עבירה זכות מוקנית לכך שהתיק לא ייפתח מחדש, אם יתגלו עובדות חדשות (בכפיפות למה שנאמר, למשל, בסעיף 232 לחוק סדר הדין), כך גם אין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי, ובלבד שהדבר ייעשה על-ידי הגורם המוסמך לכך, בין זה שעשה כן מעיקרו ובין דרג ממונה, תוך בדיקה הוגנת ועניינית." ראה גם את הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט דנציגר בע"פ 1551/15 עבדאללה שולי נ' מדינת ישראל (6.9.16): "כבית המשפט, אף אני סבור כי המערער לא עמד בנטל הדרוש על מנת לבסס כדבעי את טענותיו בעניין הפגמים בהתנהלותה של המשיבה, ובכלל זה העובדה כי המשיבה חזרה בה מסגירת התיק. לא יכול להיות ספק כי אין בעובדה זו, לכשעצמה, כדי להצדיק את ביטולו של כתב האישום. מושכלות יסוד הן, כי לרשויות התביעה נתונה הסמכות לעיין בחומר הראיות המונח לפניהן, ובתוך כך להחליט לפתוח מחדש תיק שנסגר זה מכבר, כאשר יכולות להיות לכך סיבות רבות.". משכך, אין בעצם העובדה כי הערר של המתלונן לא הועבר להחלטה של מחלקת עררים בפרקליטות המדינה כדי לשנות את אופי המסמכים המבוקשים ולהכניס אותם לגדרי חומר החקירה כמשמעותו בסעיף 74 לחסד"פ. זאת ועוד, מקובלת עלי עמדת המשיבה, כי מלוא המידע הנחוץ לצורך טיעון בדבר הפרת זכויות פרוצדוראליות של המבקש, בין אם עקב הגשת ערר באיחור ובין אם עקב העובדה כי ההחלטה בערר התקבלה על ידי פרקליטות המחוז, הועמד לרשות המבקש.

על כן, הבקשה לקבלת נימוקי סגירת התיק ונימוקי קבלת הערר נדחית.

סוף דבר, המשיבה תעביר למבקש את הערר שהוגש על ידי המתלונן.

בבקשתו מדגיש בוברוף, כי הסכם הפשרה הנו "יציר כלאים" נעדר כל מקור חוקי או הסמיכה מפורשת בדין, בנגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") ולהנחיות פרקליט המדינה, אשר היתוו באופן מפורש את המדיניות של גופי החקירה והתביעה לסגירת תיק פלילי נגד חשוד בחקירה, תוך היצמדות לעילות המנויות בחוק.

מעיון בכתב התביעה (פרק ב') עולה כי טענת בוברוף, עליה הוא מבסס את מלוא זכותו לסעדיו, היא כי במישור החוזי, הסכם הפשרה בלתי חוקי ונעדר כל תוקף משפטי, בשל העידר סמכות מצד המדינה לערוך הסדר לגניזת תיק פלילי בתמורה לחילוט כספים וככזה הוא בטל.

גם בנימוקי הערר שהגיש בוברוף על החלטת בית משפט השלום מיום 12.4.2020 (נספח י"א לעיקרי טיעון מטעם המדינה), טען בוברוף (סעיף 15) כי: "...יש לפרש את סעיף 22 כסעיף הקובע שעל המשיבה להחליט האם להגיש בקשה לחילוט אזרחי עם סיום החקירה הפלילית, ושהגשת בקשה לחילוט אזרחי משמעותה הצהרה של המדינה שהחקירה הפלילית הסתיימה, ושהמדינה הגיעה למסקנה כי יש ראיות לבצוע עבירות הלבנת הון אך לא ניתן להעמיד את החשוד לדין בשל היותו בחו"ל או במיקום לא ידוע.". לעומת זאת, במסגרת התובענה בבסיס הבקשה שלפניי, טוען בוברוף כי חילוט כספיו נעשה בתמורה לסגירת החקירה הפלילית.

...

תמצית טענות התובע בתגובה לבקשה יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים במיוחד, שעה שהתובע לא יוכל להצביע, ולוּ בראשית ראיה, על אינטרס לגיטימי המצדיק את מתן הסעד לו עתר, זאת, ביתר שאת כאשר המבקשת היא המדינה, אשר חלה עליה חובה לנקוט משנה זהירות טרם העלאת טענות במישור הפרוצדורה.

מעבר לנדרש ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, אני סבור כי ממילא בנסיבות העניין קשה לקבל טענה זו לפגמים בכריתת הסכם הפשרה, בעיקר לנוכח העובדה שבזמן אמת, לפני חתימתו ובסמוך לאחר ביצוע הסכם הפשרה, בוברוף לא העלה כלל את הטענה, הגם שניהל דין ודברים בכתב מול המדינה אודות הסכם הפשרה.

לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר מאליו הצורך לדון ביתר טענות הסף אותן העלתה המדינה.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת והתביעה נמחקת.

המסגרת הנורמאטיבית המגדירה את הזכות לעיין בחומרי חקירה בתיק פלילי שניסגר, היא הנחיה 14.8 של  פרקליט המדינה 14.8(להלן-"הנחיה 14.8") (ראו גם: בג"ץ 7973/20 יפית מנגל נ' מנהל מחלקת עררים בפרקליטות המדינה, פסקה 20 (7.6.2021)) לפיה, האנטרס הלגיטימי לעיון בחומרי חקירה ייבחן על פי זהות המבקש, הזיקה שלו למידע ומטרת העיון ו "ככל שעניינו של המבקש בעל זיקה הדוקה להליך הפלילי, וככל שתכלית העיון נועדה לשרת מטרה קרובה למטרה שלשמה נאסף המידע – קרי, אכיפת החוק הפלילי והשלכותיה – כך תגדל מידת ההענות לבקשת העיון. העניין והזיקה יישקלו אל מול האינטרסים האחרים, ובפרט יש לתת את הדעת, שמתן זכות העיון לא יסכל את התכלית שלשמה נאסף המידע" (סעיף 10 להנחיה 14.8).

ההודעה הכתובה תומצא לצדדים ולפי הצורך תוגש בקשה מנומקת לצורך בהמצאה של הדיסק עצמו.

...

 לאחר שעיינתי ברשימת המסמכים המצויים בתיק החקירה שהגישה המדינה (על פי המספור בתגובה מיום 13.11.22) ובהתחשב בעקרונות המנחים אותם מניתי לאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים בנוגע לעיון ועל פי סמכותו של בית המשפט הקבועה בתקנה 59(ב) לתקנות לעיין במסמך שנטען לחיסיונו אני מורה כדלהלן: סעיפים 1-25- הודעות אותן גבתה המשטרה שהומצאו כבר לתובע ע"י משטרת ישראל (כהודעה מטעם התובע מיום 23.10.22) מבלי שהושחרו חלקים מהם.

סעיפים 37-39 – בקשות למתן צווים לקבלת נתוני תקשורת וצווים שניתנו – נדחית הבקשה על מנת שלא לפגוע בדרכי הפעולה של המשטרה ושל רשויות האכיפה.

מכל אותם טעמים, נדחית הבקשה לגילוי של מסמכים אלו.

המשיבה מסרה כי התיק הפלילי בעיניינו של המתלונן ניסגר ביחידת התביעות בעילה של "נסיבות העניין לא מתאימות להעמדה לדין". נימסר, כי מעבר לכך המדינה מיתנגדת למסירת נימוקים מפורטים בהתאם להלכה ולפיה מדובר בתרשומת פנימית ולא בחומר חקירה.

נטען, כי לאור הדמיון וסמיכות הזמנים בין האירועים, קמה הזכות לעיון בחומר.

אשר לבקשה לקבל פרטים בנוגע לתיק שניפתח נגד המתלונן בגין הארוע נשוא כתב האישום- המידע נימסר למבקשת, כי הוחלט לסגור את התיק בנימוק של "נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין". לא מצאתי דבר בנימוקי המבקשת המצדיק סטייה מן ההלכה ולפיה נימוקי הסגירה שנרשמו על ידי תובע מהוים תרשומת פנימית שאינה חייבת בעיון.

...

על רקע האמור בכתב האישום, עיינתי בתיק החקירה.

המסקנה המתחייבת מעיון בתיק היא שהמחלוקת העובדתית בנוגע לתיק מצומצמת מאוד, אם בכלל.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה בהתאם לפירוט בפסקה 12 לעיל ונדחית ביחס לשאר הפריטים.

"הדגש הוא על כך שהוראות החסד"פ הן כאמור דרך המלך, זהו החיקוק המסדיר את זכות העיון". בבש"פ 3099/08 דוד אברהמי נ' מדינת ישראל (23.2.2009), שב כב' השופט מלצר לסוגית הסמכות לעיין בתיקים סגורים ודחה את "נימוק חוק המירשם". כב' השופט מלצר חזר על האמירה בעיניין בניזירי לפיה זכות העיון מבוססת על חוק סדר הדין הפלילי והוסיף כי "מגמת פסיקה זו באה למנוע צימצום בלתי נאות של זכות הנאשם להכין את הגנתו על-דרך של קביעת גדרות טכניים וקשים להצדקה – לחומר שיוכל לקבל לעיונו". באותו אופן, קבע כבוד השופט רובינשטיין בבש"פ 5766/10 אמיר נפע נ' מדינת ישראל, (2.9.10) כי ראוי שבית המשפט עצמו יעיין בחומר שלגביו התעוררה מחלוקת, על מנת להכריע בשאלת הרלוואנטיות.

...

סיכומו של דבר הבקשה לקבלת רשימת תיקים סגורים שהוגשו נגד המתלוננת ותיק החקירה בו נחקרה המתלוננת בעבירות אלימות או כלפי קטינים נדחית.

מטעם זה הבקשה נדחית.

סוף דבר: המאשימה תעביר בתוך 7 ימים את נימוקי סגירת התיק נגד המתלוננת כשהם ערוכים כנימוקים ואינם כוללים תרשומת פנימית.