זכות עורך דין ליתרת שכר טירחה מוסכם מול זכות לקוח להשבה

תביעה שהחלה כתביעה לסכום קצוב שהוגשה ללישכת ההוצאה לפועל, ובמסגרתה תבעה התובעת, שהיא עורכת דין, את יתרת שכר הטירחה המגיעה לה, לטענתה, מאת הנתבעת.

מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.10.2022, שלחה הנתבעת לתובעת הודעה ביישומון ווטספ, בזו הלשון: "לא ארצה להמשיך את התהליך, החלטתי שאני לא רוצה להתגרש, אני רוצה להפסיק הכל, אשלם כמה שתקבעי על כל העבודה עד כה. בבקשה תני לי להשתחרר, אני לא יכולה לעמוד בכל זה". בהמשך, השיבה התובעת לנתבעת כי עליה לשלם את מלוא הסכום עליו הוסכם בהסכם שכר הטירחה, והתנהל בין הצדדים דין ודברים במהלכו הביעה התובעת נכונות להסתפק בתשלום בסך 45,000 ₪ בתוספת מע"מ. הינה כי כן, אין חולק, כי בתוך פחות משבועיים מיום חתימת הסכם שכר הטירחה, הודיעה הנתבעת לתובעת על הפסקת הייצוג.

כפי שנפסק בעיניין אבידן "הלכה היא עמנו, כי שום הסכם בין עורך דין ללקוח אינו מורשה להצר זכות בסיסית כאמור, קל וחומר לאיינה, על ידי הטלת חובה על הלקוח לשלם לעורך דינו את מלוא שכר הטירחה המוסכם במקרה של פיטורי עורך הדין" (עניין אבידן, בפיסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט שטיין, על הפסיקה הנזכרת שם).

בנסיבות אלו, ובהנתן שטרם החל משא ומתן מול הצד שכנגד, וההתקשרות הופסקה ימים בודדים לאחר מכן (ופחות משבועיים מיום שנחתם הסכם שכר הטירחה) הרי שטענת התובעת כאילו הושלם עיקר הטיפול שלשמו נשכרו שירותיה – אינה מתקבלת על הדעת.

...

כן קובע ההסכם, כי הנתבעת תשלם תשלום ראשון בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ במעמד חתימת ההסכם, ואת היתרה, בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ תשלם "בחודש הבא". אין חולק, כי הנתבעת שילמה לתובעת את התשלום הראשון בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ במעמד חתימת ההסכם.

כפי שנקבע בעניין אבידן, המסקנה כי ההוראה הקובעת כי עורך הדין יהיה זכאי למלוא שכר הטרחה גם אם הופסק הייצוג בשלב מוקדם נוגדת את תקנת הציבור ולפיכך בטלה, מבוססת על שני טעמים: הראשון, כי הוראה כאמור יוצרת ניגוד חריף בין האינטרס הלגיטימי של הלקוח לקבלת שירות מיטבי לבין האינטרס הכלכלי של עורך הדין, בהיותה יוצרת תמריץ לעורך הדין להיות מפוטר בשלב מוקדם ועדיין להיות זכאי למלוא שכר הטרחה; השני, כי הוראה כזו מאיינת למעשה את זכותו של הלקוח להחליף את עורך הדין.

יישומם של דברים אלו בענייננו מוביל, להשקפתי, למסקנה כי הוראת סעיף 4.2 להסכם שכר הטרחה המצוטטת לעיל, ולפיה זכותה של התובעת לגבות את מלוא שכר הטרחה בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ היא "אבסולוטית" ושכר הטרחה ישולם לה גם במקרה בו תחליט הנתבעת "להפסיק את הייצוג ו/או להעביר את ניהול התיק לעו"ד אחר .. בכל שלב" היא הוראה הסותרת את תקנת הציבור ולפיכך דינה בטלות.

לאור התוצאה אליה הגעתי – אף לא מצאתי צורך להיזקק למכלול טענות הנתבעת ביחס להתנהלות התובעת ואופן הטיפול בה. העולה מן המקובץ כי התובעת אינה זכאית לפסיקת שכר טרחה מעבר לסכומים ששולמו לה ולפיכך אני דוחה את התביעה.

בהקשר זה יצוין כי בהתאם לסעיף 10 ב. להסדר, הוסכם כי שחר והחברה יצורפו כצד להסדר זה. בפסק הדין המוסכם נפסק כדלקמן (סעיף 10 ט'): "עו"ד אייזן תטפל ברשום הבית המשותף ותהא זכאית לשכר טירחה של חצי אחוז + מע"מ עבור כל דירה מדירות הקבלן בגין רישום הבית המשותף. התשלום בגין דירות הקבלן יבוצע במועד מכירת כל דירה מדירות הקבלן". יודגש, ההסכם נערך בין בעלי הקרקע לבין עצמם, ואושר גם על ידי הנתבעים.

יתרה מכך, היתנהלות התובעת, הן מול בעלי הקרקע, והן מול הנתבעים, היא אשר גרמה להכשלתו של ההסדר, ועל כן התובעת לא זכאית לדבר.

כב' השופט ד' לוין בע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(4) 114, 124 (1993), קבע: "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השרות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו". האפשרות העומדת בפני הלקוח להפסיק את שירותיו של עורך-דינו, מקנה בידו זכות, שהנה קוגנטית.

ככל שסברה התובעת כי עליה לקבל שכר טירחה נוסף עבור כך, היה עליה להתנהל בעיניין זה מול הנתבעים, למצער לפנות בדרישה מבעוד מועד, ולא להמתין למכתבים מעו"ד נדלר מיום 17.05.2015 ומיום 16.06.1015.

רק לאחר פניות אלה, השיבה התובעת ביום 22.06.2015 וציינה, בין היתר, כי זיקות ההנאה הן הדדיות; שיש לה נכונות לרשום זיקות הנאה, לאחר שהשטחים המיועדים לכך יוכשרו ויבנו, ודרשה שכר טירחה והוצאות בגין שירות זה. מכתבה של התובעת זכה למענה מיום 24.06.2015, ששם נאמר כי פעולת הרישום כוללת רישום זיקות הנאה (נספח ט' לתצהירו של גורי).

...

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי שני הצדדים תרמו, כל אחד בחלקו, לאי מימושו של ההסדר.

נחה דעתי, כי יש לייחס לתובעת אחריות לקרות התוצאה בשיעור של 60%, ולנתבעים לייחס אחריות בשיעור של 40%.

בהתחשב בסכום התביעה, והסכום שהתקבל בפועל, הנני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 7,500 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: "(א) מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

שכר הטירחה המוסכם קבעתי, אם כן, כי התובע זכאי לתשלום שכר ראוי מכוח הדין הכללי (דיני עשיית עושר ולא במשפט, סעיף 46 לחוק החוזים וחוק השליחות).

דברים אלו מתיישבים עם הקבוע בסעיף 10(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 בזו הלשון: "זוכה המיוצג על-ידי עורך דין בתיק הוצאה לפועל זכאי לשכר עורך דין כאמור בתעריף המינימאלי שנקבע לפי סעיף 81 לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, זולת אם קבע רשם ההוצאה לפועל שכר אחר, על פי בקשה שהוגשה לו.." משלא הוגשה בענייננו בקשה לרשם ההוצאה לפועל לקביעת שכר הטירחה, השכר על פי התעריף המינימלי נחשב כ"שכר פסוק" (ראו החלטה מס' שכ"ט 54/08 של ועדת שכר הטירחה של לישכת עורכי הדין).

למעלה מן האמור יצוין כי עורך דין זכאי לתשלום שכר ראוי גם מקום בו לא סיים את הטיפול, אלא זה הופסק על-ידי הלקוח בטרם הניב התיק תוצאות כלשהן, ובילבד שלא הוכחה רשלנות או אשמה של עורך הדין; בהתאם להחלטות לישכת עורכי הדין, חל איסור על עו"ד לממן הוצאות של לקוחותיו.

הנתבעת לא הגישה תביעה שכנגד ולא טענה טענת קזוז ביחס ליתרת שכר הטירחה שתבע התובע.

לעניין זה ראו דברי בית המשפט בע"א 698/89‏ ‎שמואל שילה‎ ‎נ' אליוט בארי, פ''ד מז 796: "אכן, על-פי סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), אין זכות הקזוז משתכללת ואינה בת-פועל ללא הודעת קזוז (וראו גם ע"א 377/82 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ וערעור שכנגד). אולם, בנסיבות העניין, די היה בהעלאת טענות הקזוז בכתב ההגנה כדי לצאת את ידי חובת הודעת הקזוז (ראו ע"א 664/76 רמט בע"מ נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ, בעמ' 196 מול אות השוליים ה; וראו גם ע"א 476/82 'תדהר' נגריה קואופרטיבית בע"מ (בפרוק) נ מרקוביץ, שם נפסק כי די שהבעת הרצון לקזז משתמעת מכללא)." הנתבעת לא הוכיחה את טענתה ביחס לסכומים שהיא מבקשת לקזז (נזקיה הנטענים).

...

עוד טען החייב כי הנתבעת לא מסרה לידיו חשבוניות בדבר תשלום חובות החשמל בגובה של 38,000 ₪, כפי שמחויבת בהסכם בין הצדדים בהחלטתו מיום 15.7.2015 נעתר בית המשפט לבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ כפוף להפקדת 3,000 ₪ בקופת בית המשפט.

כן אני דוחה את התביעה להוצאות משרדיות ואחרות, משלא הוגשו כל קבלות ולא הובהר מה פשר אותן הוצאות.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה לנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: שכר טרחה בשיעור 15,405 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.2018 (יום הגשת התביעה) ועד ליום התשלום בפועל ובצירוף מע"מ; החזר הוצאות בסך 1,498 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.2.2018 (יום הגשת התביעה) ועד ליום התשלום בפועל.

התובע יעביר את יתרת הכספים שהופקדו בחשבון הנאמנות לחשבונו והנתבעת תשלם לו את היתרה שנפסקה.

לפניי תביעה נגד עורך דין, הנתבע, שהוגשה בנידון על ידי מרשו, התובע, להשבת שכר טירחה ששולם לו בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ (סה"כ 3,510 ₪) בגין "שליחת מכתבים כולל הגשת כתב תביעה"; כשלטענת התובע, הנתבע התחייב כלפיו "כי יכין את כתב התביעה תוך 4 ימים" [סעיפים 3 ו-4 לכתב התביעה], ולא עמד בהבטחות שסוכמו עמו; ובעצם, לאחר ביצוע התשלום לא ערך עבורו כל מיסמך שהוא, וגם לא השיב לפניות חוזרות רבות של התובע, עד שהתובע נאלץ לבטל את ההסכם ולחפש עו"ד אחר.

בהמשך לטענותיו, מוסיף הנתבע כי, אם כבר - התובע הוא זה שחייב היה בהשלמת שכר הטירחה שהוסכם; וכי הסכים להחזיר לו את המסמכים שמסר לו, ולוותר על עמידה על תשלום יתרת שכר הטירחה המוסכם, אך מתוך חמלה, בשל מצבו הכלכלי של התובע.

בענין רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר (פורסם; 13.12.15), מבהיר המשנה לנשיאה כב' השופט רובינשטיין, כי לעתים די במסר שגוי מצד עורך הדין – בבסיס שכר הטירחה שמצוין בהסכם שכר הטירחה, כדי להקים ללקוח טענת הטעה מול עורך הדין.

עוד אני מוצא כי בהתקשרו עם עורך הדין בהסכם, יצר התובע מצג שהוא יכסה מתוך התשלום הראשון את תשלום השכר הראוי לו יהיה הנתבע זכאי בגין פעולות, שכן פעל לקידום מתן שירות לתובע (לרבות - לימוד החומר או פניות לעורכי דין, כעדותו); וזה גם היה המצג שנתן התובע - בעת שנטל את התיק "עב הכרס" מעורך הדין, בלי שקבל בחזרה את השכר ששילם לו. עוד אזכיר כי, מכל מקום, כבר נקבע, כי בשל מערכת היחסים המיוחדת בין עורך בין לבין לקוחו, רשאי הלקוח להפסיק את השרות בכל עת, אגב הבטחת שכרו הראוי של עו"ד בגין השרות שניתן [ע"א 136/92 בייניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה בע"מ פד"י מ"ז (5), 114].

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי התובע זכאי להשבת הסכום ששילם, בכפוף - לקיזוז שכר ראוי לנתבע, שהוא בעצם בבחינת השבה לה הוא זכאי, לרבות בשל שיקולים של צדק מחלק [ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל פ"ד נט(5) 337, ס' 11 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה].

אשר על כן, אני מורה כי מתוך הסך של 3,510 ₪ ששולמו לנתבע על ידי התובע, ישיב הנתבע לתובע סך של 2,340 ₪.

אם כן, אני פוסק כי לסילוק התביעה הנדונה וכל טענות התובע נגד הנתבע בגין התקשרותו עמו בהסכם למתן שירותים משפטיים, כאמור, ישלם הנתבע לתובע סך כולל של 3,178 ₪.

לפני תביעה כספית, בסך של 436,116 ₪, לתשלום שכר טירחת עורך דין ולהשבת כספים שהועברו מחשבונו של התובע, עורך דין במקצועו, לחשבונו של הנתבע.

יתרה מכך, התובע לא הוכיח כי הושגה הסכמה כלשהיא, אף לא בעל-פה, בינו לבין הנתבע, אשר לגובה שכר הטירחה.

ויוער, כי אף אם היה מוכח שכר טירחה כאמור, ברי כי זכותו של עורך דין לבסס הצעות שכר טירחתו על פי הנהוג במשרדו, אך זכותו של כל לקוח "לומר לא להצעה שהוא מקבל או להתמקח עליה" (תא"ק (מחוזי חי') ערבה נ' אלקובי (18.10.17)).

עוד יצוין בהקשר זה, כי הלכה פסוקה היא, כי "שכר טירחת עורך דין, כמו הוצאות משפט אחרות, נפסקות לטובת בעל הדין והן שייכות לו, ולא לעורך הדין. ההוצאות נועדות לפצות את בעלי הדין על הסכומים שהוציא או שהתחייב עליהם, ולא להעשיר את עורך הדין בנוסף על שכר הטירחה המוסכם עם לקוחו" (ע"א 543/63 נתן רכס נ' אלזה הרצברג, פ"ד יח 120 (1964)).

עוד יוער, כי חזוק למסקנתי ולפיה הסיכסוך האמתי בתביעה שלפני הוא סיכסוך על רקע היתחשבנות כספית בין התובע לבין עו"ד עתאמלה, אליו נקלע הנתבע, ניתן למצוא בתשובת התובע לשאלת ב"כ הנתבע מדוע השתהה במשך שלוש שנים מהמועד שבו ניתן פסק הדין בהליך במחוזי ועד להגשת התביעה דנן וכן מדוע לא שלח מכתב התראה לנתבע בטרם הוגשה התביעה נגדו (עמוד 8 שורות 10-24 לפרוטוקול, הטעויות במקור – ס.ח'): "... לא התנהלו קשרים ישירים ביני ובין הנתבע. מעבר לעדכונים שוטפים, מעבר לסיפור של 100,000 ₪ שאישית הייתי מעורב וזה הועבר מהחשבון שלי, סמכתי על עבד (הכוונה לעו"ד עתאמלה – ס.ח') שיפתור את זה. שיתחשבן איתו שיעביר את הכסף שמגיע לי. שנתבדתי וראיתי שעבד מהתל בי, מיד שסיימתי את הדברים האישיים שלי הגשתי את התביעה... לא שלחתי התראה...". ככל שהתובע לא היתנהל באופן ישיר מול הנתבע, כפי שהוא טוען בעצמו, והגיע עם עו"ד עתאמלה או מי מטעמו להסכמות עלומות בעיניין גובה שכר הטירחה וחלוקתו ביניהם, אין לו להלין אלא על עצמו.

...

מכל מקום, נוכח מסקנתי לעיל לפיה התובע לא הוכיח קיומו של הסכם שכר טרחה או קיומה של הסכמה כלשהי בעניין גובה שכר הטרחה, בינו לבין הנתבע, הרי שיש לדחות את טענת התובע ולפיה "בהסכם החתום" בינו לבין הנתבע סוכם (סעיף 20 לסיכומי התובע), בין היתר, כי הנתבע ישלם לתובע את שכר הטרחה וההוצאות שייפסקו בהליך.

בנסיבות אלה, אני מחייב את הנתבע להשיב לידי התובע את הכספים שהעביר לו, דהיינו סך של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה, 21.07.19, דהיינו סך כולל של 102,767 ₪.

נוסף על כך, על הנתבע לשלם לתובע סך של 18,036 ₪ כולל מע"מ בגין שכ"ט עו"ד וכן סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט, וזאת, בשים לב לפער בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר.