בהמשך, בפסק דין שניתן ביום 6.5.2012, נקבע כי פז הוכיחה את טענותיה, ולפיהן המערכת ההסכמית שחלה בין הצדדים אוסרת על מכירת זכויותיהם של ממן לאחר מבלי לקבל את הסכמתה של פז, ואף הוכיחה כי ממן העבירו את זכויותיהם לברעד ללא הסכמתה של פז. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו מניעה קבוע האוסר על ממן או מי מטעמם לבצע כל פעולה שקשורה לתחנת הדלק או למקרקעיה, העומדת בנגוד למערכת ההסכמית שבין פז לממן, לרבות מכירה, השכרה או העברת הזכויות לצד שלישי, בין במישרין ובין בעקיפין, ללא הסכמה מראש ובכתב של פז.
ביום 21.10.2010, בעוד המרצת הפתיחה תלויה ועומדת ועוד בטרם ניתן פסק הדין החלקי בו בוטל הסכם 2009, התקשרו ממן וברעד בהסכם נוסף הנושא את הכותרת "הסכם שותפות". בהסכם זה התחייבה ברעד להשקיע, "בגין חלקה בשותפות", סכום של 3.5 מיליון ₪ (שעיקרם כספים שקבלו ממן זה מכבר), בתמורה לקבלת 20% מכל ההכנסות, התקבולים, דמי השכירות, טובות ההנאה, הפרמיות וכל זכות שתגיע לממן הנובעת מן הנכס (זכויות ממן במקרקעין ובתחנת התידלוק) (להלן: הסכם 2010).
הוראות נוספות המלמדות על טיב הזכויות שהוקנו לברעד בהסכם 2010, הן הוראות סעיפים 13-11 להסכם הנושאות את הכותרת "איסור על העברת זכויות בנכס/זכות סרוב ראשונה". הוראות אלה אוסרות על ממן למכור, להעביר או לשעבד את זכויותיהם בנכס, אלא בכפוף להסכמת ברעד, ובכפוף לזכות סרוב ראשונה הנתונה לה בעת מכירת הזכויות בנכס.
...
אכן, בסיכומים שהגיש אליהו במסגרת ההליך המאוחד, סויגו האמירות והטענות האמורות והוחלפו בגרסה אחרת, לפיה בסעיף 4(ח) להסכמי החכירה "נתנה עירית חיפה את הסכמתה כי ממן יחכיר את התחנה בחכירת משנה לפז (מתחת לזכות חכירת המשנה שלו) לתקופת החכירה הראשונית, כשלממן ניתנה אופצית חכירה ל-49 שנים נוספות, מבלי שאופציה דומה ניתנה לפז (ראו: נ/26 בסעיף 76 לנספח ב'), אולם אין בדברים אלה כדי לשנות מן האמירות הברורות שהועלו בכתבי טענותיו ובתצהירו של אליהו. משזו המסקנה שאליה הגעתי, ממילא מתייתר הצורך לדון בטענת פז לקיומה של 'הודאת בעל דין' או למעשה בית דין.
לסיכום פרק זה, אומד דעתם המשותף של הצדדים, כפי שהוא נלמד מלשון המערכת ההסכמית, הרקע לכריתתה כעולה מדו"ח ועדת צ'חנובר, והפרשנות שניתנה לה על-ידי אליהו, מובילים למסקנה שאליהו התחייב בהסכם המסגרת להעניק לפז חכירת משנה לתקופה מקבילה לתקופת החכירה שהוענקה לו, לאמור: תקופת חכירה ראשונית של 49 שנים, ועוד תקופת אופציה של 49 שנים נוספות.
מטעם זה, ועל מנת להבטיח את זכויותיה של פז, ניתן לפז ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר המסמיך את באי-כוחה של פז להחכיר את מקרקעי התחנה בחכירת משנה לפז "לתקופה בתנאים ובהוראות כפי שמיופי הכח או מיופה הכוח ימצאו לנכון".
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן חלקי, באופן שערעורה של פז על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה שכנגד יתקבל, וייקבע כי לפז נתונה אופציה להארכת חכירת המשנה במקרקעי התחנה לתקופה של 49 שנים.
