על אף שלאחר השלמת הפרויקט יעלה ערך הדירה מן הסתם וכן דמי השכירות של דירה זו יעלו בהתאמה, אך מאידך, למבקשת הבעלות על חצי דירה ומשכך סביר להניח כי דמי שכירות של מחצית הדירה השנייה השייכת למוטבת בצוואה, לא יעלו על גובה דמי השכירות של הדירה הישנה טרם הריסתה, לפיכך עומדת למבקשת הזכות להתגורר בנכס כל ימי חייה הואיל ועזבון המנוח, קרי - מחצית מהדירה שניתנה למוטבת בצוואה, משועבד לחובו של המנוח למדור אלמנתו עד אריכות ימיה ושנותיה.
כלומר, הדירה שדרה בה בחיי בעלה, היא משועבדת לה שתגור בה אחר מותו, מאחר וחיוב המדור הוא חיוב מתמשך משעת הנישואין ואינו חיוב המתחדש כל יום, מפני שדירה צריכה להיות דירת קבע ואין שייך דירה ליום אחד, כי דירה לזמן מוגבל היא דירת אירעי (כמו סוכה שהיא לשבעה ימים בלבד), וחובת הבעל במדור לאישתו היא להעמיד לה דירת קבע ולא אוהל כמדור, אך לגבי חובת הבעל במזונות אישתו, ניתן להבין כי החיוב חל בשעת הנישואין, ובמשך כל חיי הנישואין חיוב המזונות הוא המשך לחיוב שחל עם תחילת הנישואין, וכך סברו התוספות בצד הראשון של הספק, ואילו בצד השני של הספק סוברים התוספות, שאמנם סיבת החיוב חל בשעת הנישואין, מאחר והנישואין הם סיבת החיוב.
מתוך כך יוצא להלכה, במקרה והאלמנה התגוררה בחיי בעלה עם בעלה בדירה שכורה ומת בעלה, הרי שהיורשים חייבים לאחר מיתת אביהם להמשיך ולשכור לה דירה, ואם הלכו היורשים ומכרו את כל נכסי אביהם ולא נשארו נכסים שמהם ניתן להמשיך ולשכור דירה לאלמנה, לא יעלה על הדעת שמכירת הנכסים על ידי היתומים לא תחול עקב חובתם של היורשים לשכור מדור עבור האלמנה, כי כאמור הדין שאם היתומים מכרו לא עשו ולא כלום, זה רק לגבי המדור שבו התגוררה האלמנה בחיי המוריש.
זה נובע מזה שהתחייבות הבעל למדור האלמנה "את תהא יתבא בביתי... כל ימי מיגר אלמנותיך" נכתבה בכתובה בנפרד משאר התחייבויות הבעל לאישה לאחר מותו, שהרי לא היה צורך להדגיש את חיוב המדור בפני עצמו, כפי שלא נכתב בכתובה חיוב הבעל בכסותה של האלמנה, מאחר וכידוע כל הצרכים הנדרשים לאלמנה בחיי היומיום נכללים בכלל המזונות, כי כידוע המושג מזונות הוא שם כולל לכל צרכיו השוטפים של הניזון (כפי שכותב שם הגר"א גולדשמיט), ואם חז"ל ראו לנכון לתת הדגשה לחיוב המדור באופן מיוחד מכלל החיובים, כנראה שכוונתם היתה לקבוע לחיוב מדור מקום בפני עצמו, כדי לחזק את תוקפו של שעבוד חיוב מדור האלמנה יותר משאר תנאי כתובה המגיעים לאלמנה, וזה מתבטא בכך שהתחייבות הבעל למדור היא התחייבות להעניק לאלמנה זכות קנין בגוף המדור, עד כדי כך שאם ימכרו היורשים את המדור לאחר מותו לא חל המכר.
המורם מכל האמור: לאלמנה יש קנין בגופו של המדור מכוח תנאי כתובה "את תהי יתבא בביתי" עד כדי שעם פטירתו של הבעל היורשים לא זכו במדור כחלק מהעזבון, ולכן הדין שאם הלכו ומכרו את מדור האלמנה לא עשו כלום, למרות זאת אין האלמנה נעשית בעלים על המדור, וכל מה שיש לה זוהי זכות שימוש בנכס לצורך מגורים בלבד.
...
טענת המוטבת בצוואת המנוח כי חלקה בדירה ניתן לה במתנת בריא ומשכך מבחינה הלכתית אינו משועבד למזונות האלמנה - נדחית, שכן הצוואה מתאריך 21.11.13 אינה צוואה תקפה מבחינה הלכתית.
לפיכך ולאור כל האמור, ביה"ד קובע כי למבקשת זכות מגורים בדירה מכוח זכותה למזונות ומדור אלמנה, עקב כך היא הייתה רשאית לעכב את הליך הריסת הבניין שכן בכך תיפגע זכות המדור שלה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סי' צד סעיף ה'), שמדור אלמנה שנפל, אפילו בנאוהו יורשים, איבדה זכותה ממנו.
אמנם ההפלאה שם כותב שאף אם לא התגוררה בדירה קודם מותו, אין היורשים יכולים למוכרו, ואלו דבריו:
"אלא דקמ"ל דאפילו מכרו המדור שלה קודם שתפסה בו, כגון שלא היה דר בביתו בשעת מיתתו באיזה עניין שהיה מ"מ כיון דנשתעבד לה הבית שלו למדור לא דמי לשאר תנאי כתובה כמו מזון האשה והבנות... "
אלא שבסוף דבריו שם כתב דהדבר תלוי בגירסאות תירוץ הגמרא הנזכרת לעיל, אם גרסינן כפי הגירסה המצויה בגמרא התם לא "משתעבדי" לה מחיים.
