המנוח ערך את צוואתו הראשונה ביום 13.9.04 (להלן: הצוואה הראשונה) שבה ציווה את נכסי הנדל"ן שלו לבנות ואילו למערערת הוא ציווה מכונית, מיטלטלין, זכויות כספיות בניירות ערך, חשבונות בנק ופקדונות, סכום של 120,000 דולר ארה"ב וכן זכות מגורים לכל חייה בדירת המגורים של המנוח.
בנוסף, המנוח העניק למערערת זכות מגורים ללא תמורה בדירת מגוריו לכל ימיה חייה (להלן: הצוואה השנייה).
...
למרות זאת "סבור אני כי המבקשת היא שיזמה והייתה מעורבת בעריכת צוואותיו של המנוח". שהרי, לא היה צורך בעריכת הצוואה השנייה לאחר שהמנוח העניק למערערת רכוש בנדיבות בצוואה הראשונה.
"לנוכח המסקנה באשר למעורבות המבקשת בעריכת הצוואות, לא ניתן לבוא ולומר כי צוואותיו אלו (הן צוואת 2015 והן צוואת 2016), הן פרי רצונו של המנוח...העובדה כי המנוח, בעודו כשיר ובמשך למעלה מעשור, לא ערך צוואה בה הורה על חלקים נוספים מעיזבונו לטובת המבקשת, על אף שיכול היה לעשות כן, מטילה ספק ברצונו לשנות את הוראות צוואתו, צוואת 2004. במקרה בו קיים ספק, אין מקום להורות על קיום צוואות אלו". לכן, התנגדות הבנות מתקבלת, ניתן צו לקיום הצוואה הראשונה והמערערת תישא בהוצאות הבנות בסך של 75,000 ₪.
מה לא הגיוני שאדם רוצה להגדיל את חלקה של בת זוגו ולהוריש לה חלק יותר גדול מעיזבונו לאחר שהיא הייתה מסורה לו במשך שנים רבות? לפיכך, יש לקבל את הערעור ולהורות על קיומה של הצוואה השנייה.
אכן, להתרשמות עורך הצוואה אין משקל מכריע ואולם משקל מסויים בוודאי שיש לה. מכל האמור לעיל עולה שהמשיבות לא הרימו את הנטל שהוטל עליהן להוכיח העדר כשירות של המנוח.
סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין, לקבוע שיש לקיים את צוואתו השנייה של המנוח ולחייב את המשיבות בהוצאות המערערת בסך של 20,000 ₪.
