צ' נישא לאשה הסובלת מפיגור שיכלי ובני הזוג קיבלו סיוע בשכירות בדירת עמידר בבת ים. צ' נפרד מאישתו ובשנת 2007 בני הזוג התגרשו.
אף בפסק הדין משנת 2009 נכתב כי הדירה תרשם על שם הנתבע "היות ויש קושי ברשום הדירה ע"ש החסוי". כמו כן נרשם בפסק הדין כי ל-צ' הזכות להתגורר בדירה כל חייו וכי אם יאלצו למכור את הדירה, "כספי התמורה ישמשו את החסוי לצרכיו הוצאותיו ורווחיו". הסכמות אלו מלמדות כי צ' המנוח הנו הבעלים של הדירה וכי הרישום על שם הנתבע הנו טכני בלבד.
בנוסף, הנתבע מנמק את הסיבה מדוע יש לרשום את הדירה על שמו ולא על שם צ', בכך ש-צ' יוצא מידי פעם עם בנות זוג, והוא חושש כי מישהי "תתלבש לו על הדירה" (יצוין כי באותה העת צ' היה גרוש מאישתו והתגורר בדירה בגפו, ראו: תעודת גירושין של צ' משנת 2007, נספח 30 למוצגי הנתבע).
חזוק נוסף לכך, שהרישום הפורמלי אינו משקף את זכויות הבעלות בדירה, ניתן למצוא בטענת הנתבע, כי ככל ו-צ' היה ממשיך ומנהל את התביעה מולו, אותה הגיש טרם מותו, היה הנתבע מסכים כי הדירה תרשם על שם צ', תוך רישום הערת אזהרה לטובתו של הנתבע, כך שאחרי ש-צ' ילך לבית עולמו הדירה תועבר לנתבע בלבד וליורשיו (ראו: סעיף 72 לכתב ההגנה).
...
נוכח כל האמור, סוגיית המימון כלל אינה רלוונטית, ומכל מקום אף אם תתקבל טענת הנתבע כי מימן את רכישת הדירה מכספי חסכונות (מה שלא הוכח, כאמור), הרי שחלה בנסיבות העניין חזקת המתנה כמפורט לעיל, לפיה הכספים ניתנו ל-צ' המנוח במתנה, לצורך רכישת הדירה.
אשר על כן, אני מוצאת כי יש לקבל את התביעה, ולהצהיר כי על אף רישום הבעלות בדירה על שם הנתבע, הזכויות בדירה היו שייכות בפועל ל-צ' המנוח, ומשכך הדירה הינה חלק מעיזבונו, ותירשם לפי צו הירושה.
לפיכך, אין בידי להיעתר לו במסגרת תביעה זו.
בשים לב לכך שהצדדים ביקשו בהסכמה שלא לקיים הליך הוכחות, הנתבע יישא בתשלום הוצאות התובעת על הצד הנמוך בסך 5,000 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום.
