זכות טיעון של ארגון למען בעלי חיים

רקע המשיבים הם בעלי דירות בבניינים המצויים ברחוב עין בוקק בחדרה, בצמוד לדרך שדרות הפרדס (להלן: דרך הפרדס).

זאת, על-מנת להגשים ערכים ועקרונות של שקיפות, הגינות, מתן זכות טיעון ושתוף ציבור בתהליך קבלת ההחלטות התיכנוני (ראו למשל: ע"א 2962/97 ועד אמנים – חוכרים ביפו העתיקה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה תל-אביב, פ"ד נב(2) 362, 379-378 (1998)).

בפסיקה נקבע כי ייעודה של תכנית מפורטת הוא לשמש תשתית נורמאטיבית נאותה לבצוע בניה, ומשכך עליה לכלול הוראות ברמת פירוט אשר תאפשר הוצאת היתר בניה מכוחה לפי סעיף 145 לחוק, מבלי שיהא צורך בקיום הליך סטאטוטורי נוסף (ראו והשוו למשל: ע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית, חיפה נ' חברה לבנין הירדן בע"מ, פ"ד נז(2) 895, 904-903 (2003) (להלן: עניין חברה לבנין הירדן); בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 10 (17.12.2014); כן, ראו: נמדר, בעמוד 303: "המבחן העקרי לתכנית מפורטת הנו שהיא מהוה בסיס לקבלת היתר בנייה").

נהפוך הוא, הנטל על רוכש נכס חדש לברר ולבדוק את התכניות המאושרות הקיימות באיזור בו ממוקם נכס זה. יתרה מכך, אף במסגרת תכנית חד/1200, מכוחה ניתנו היתרי הבניה לבתי המשיבים, עמדה להם הזכות להיתנגד להכללתה של דרך הפרדס בתכנית זו. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את העירעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לסעד השלישי, ולדחות את עתירת המשיבים ביחס לסעד זה. סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבים בבית המשפט המחוזי יופחת לסך 7,500 ש"ח. עוד אציע כי המשיבים יישאו יחד ולחוד בהוצאות המערערות בסך 30,000 ש"ח. ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה.

...

משכך, ולנוכח מפגעי הרעש הנטענים כאמור, טענו המשיבים כי אין לאפשר למערערות להרחיב את דרך הפרדס מבלי שתפורסם תחילה תכנית מפורטת ותינתן לציבור זכות להתנגד לה. המערערות, מצדן, טענו כי תכנית חד/926/א היא תכנית מפורטת, וכי במסגרתה אושר תוואי דרך הפרדס ברוחב של 30 מטרים.

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הטענות אשר הועלו על-ידי הצדדים בטיעוניהם בכתב ובדיון שהתקיים לפנינו, אקדים ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל – הכול כמבואר להלן.

חשוב מכך, וזה העיקר, לא ניתן היה לסלול את דרך הפרדס ברוחב של עשרת המטרים אשר נסללו זה מכבר, לולא היתה תכנית חד/926/א תכנית מפורטת מאושרת אף בהתייחס לדרך זו. נוכח מסקנה זו, ממילא יש לדחות אף את טענת המשיבים כי העובדה שתקנון תכנית חד/926/א מחייב הכנת תכנית בינוי מלמדת כי תכנית זו אינה תכנית מפורטת.

נהפוך הוא, הנטל על רוכש נכס חדש לברר ולבדוק את התכניות המאושרות הקיימות באזור בו ממוקם נכס זה. יתרה מכך, אף במסגרת תכנית חד/1200, מכוחה ניתנו היתרי הבניה לבתי המשיבים, עמדה להם הזכות להתנגד להכללתה של דרך הפרדס בתכנית זו. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביחס לסעד השלישי, ולדחות את עתירת המשיבים ביחס לסעד זה. סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבים בבית המשפט המחוזי יופחת לסך 7,500 ש"ח. עוד אציע כי המשיבים יישאו יחד ולחוד בהוצאות המערערות בסך 30,000 ש"ח. ת הנשיאה א' חיות: אני מסכימה.

משיבה 3 היא ארגון למען בעלי חיים, כהגדרתו בחוק צער בעלי חיים, והיא מוסמכת להגיש בקשות לשם קבלת צוי מניעה כנגד המפרים את החוק, ולפיכך יש לה את כל הסמכויות בעיניינו של כלב שעבר היתעללות, או שיש חשש שיעבור היתעללות.

משיבה 3 מנסה ליצר סוג של טיעון, אשר מועלה לראשונה בסיכומים – לפיו בית המשפט איבד את סמכותו כלפיה.

הן החקיקה והן הפסיקה הכירו בזכותם של בעלי חיים להגנה משפטית, לבטח מפני היתעללות (ראו בג"ץ 4884/00 עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מנהל השירותים הווטרינריים בשדה במשרד החקלאות (פורסם בנבו( ; בג"ץ 9232/01 "נח" ההתאחדות הישראלית של הארגונים להגנת בעלי חיים ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו).

...

הואיל ומשיבה 2 הצהירה כי אין עילה בהחזקת הכלב אצל משיבה 3, והיא זו שהעבירה את הכלב לידי משיבה 3, אני מורה למשיבה 3 להעביר את הכלב למשיבה 2, וזו האחרונה תשיב פיסית את הכלב לידי המבקש, לאלתר, לא יאוחר משלושה ימים.

בנסיבות העניין, הנני מחייבת את המשיבות בהוצאות הליך זה - הנני מחייבת את משיבה 2 לשלם למבקש הוצאות בסך של 7,500 ₪, ואילו את משיבה 3 הנני מחייבת בהוצאות בסך של 3,500 ₪, בהתחשב בכך כי טיפלה בכלב במשך החזקתה.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים, לאלתר, באמצעות הפקס הידני.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 57683-06-18 נוח- היתאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים נ' בית חיות לחולים ד"ר ארי דושניק בע"מ תיק חצוני: מספר תיק חצוני מספר בקשה:1 לפני כב' השופטת טל לוי-מיכאלי, סגנית נשיא מבקשת נוח- היתאחדות ישראלית של ארגונים להגנת בעלי חיים ע"י ב"כ עו"ד לימור קרוכמל שניידר משיבה בית חיות לחולים ד"ר ארי דושניק בע"מ ע"י ב"כ עו"ד שרון נהרי, עו"ד אייל חריף ועו"ד ניסים לביא החלטה

סבורני כי שאלת זכות העמידה של המבקשת ממילא תתברר בהליך העקרי ומשהונחה תשתית ראשונית לתמיכה בהיותה של המבקשת ארגון למען בעלי החיים בהתאם לחוק צער בעלי חיים ובהנתן מאזן הנוחות אשר (כאמור להלן) נוטה באופן בוטה לטובת המבקשת הרי שדי בכך.

בכל מקרה ובבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי לא מצאתי כל בסיס לטיעון שתיקון לחוק צער בעלי חיים יש בו כדי להפקיע בדיעבד את האישור שניתן קודם לכן על ידי השר לאיכות הסביבה במועד שבו ניתן האישור.

...

אקדים מסקנה לדיון – דין הבקשה לסעד זמני להתקבל באופן חלקי כך שיאסר על המשיבה בשלב הנוכחי ועד החלטה אחרת להמשיך במתן שירותי לכידה עיקור וסירוס של חתולי רחוב לגופים ציבוריים מכוחו של מכרז.

סבורני כי שאלת זכות העמידה של המבקשת ממילא תתברר בהליך העיקרי ומשהונחה תשתית ראשונית לתמיכה בהיותה של המבקשת ארגון למען בעלי החיים בהתאם לחוק צער בעלי חיים ובהינתן מאזן הנוחות אשר (כאמור להלן) נוטה באופן בוטה לטובת המבקשת הרי שדי בכך.

האפ"כ היה יכול לעתור במסגרת דיונית זו, ולשנות את מעמדו ממשיב בעתירה למעמד של עותר, אך הוא לא עשה כן. הגם שהאפ"כ נותר כצד משיב בעתירות, הדבר לא מנע ממנו לעתור "כי יתבקש בית המשפט הנכבד לעשות שימוש בסמכותו ולהורות על מתן הסעדים המבוקשים בהרחבה בתגובה מטעם המשיב 9 (האפ"כ – א.ש.) ..." [סעיף 5 בעקרי הטיעון של האפ"כ].

בנסיבות ענייננו, בהיתחשב במהות הפגם ובהיתחשב בחלוף השנים, יש מקום להזקק לתורת הבטלות היחסית (או בשמה הנוסף – "התוצאה היחסית"), שמאפשרת להפריד בין מישור הפגם בהחלטת הרשות לבין מישור נפקות הפגם [לעניין תורת הבטלות היחסית, ראו: יואב דותן "במקום בטלות יחסית", משפטים כב 587, 632, 639-637 (תשנ"ד); דפנה ברק-ארז "בטלות יחסית ושיקול דעת שפוטי", משפטים כד 519 (תשנ"ה); אהרון ברק פרשנות במשפט (כרך ג: פרשנות חוקתית), 726-724 (תשנ"ה); בג"ץ 118/80 גרינשטיין נ' הפצ"ר, פ"ד לה(1) 239, 246 (1980); עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 107 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 7.12.2006); בג"ץ 7067/07 חיים נתנאל בע"מ נ' שר המשפטים (פורסם בנבו, 30.08.2007); עע"ם 7296/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה גליל עליון (פורסם בנבו, 24.06.2009); עע"ם 3493/08 שחמון נ' רשות הרשוי המקומית לתיכנון ובניה תל אביב- יפו, פסקה 17 בפסק דינו של השופט (כתוארו דאז) ס' ג'ובראן (פורסם בנבו, 13.12.2010); בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פסקה 20 בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (פורסם בנבו, 13.11.2018)].

הכלל הוא כי בית המשפט אינו ממיר את שיקול דעתו בשקול דעת מוסד התיכנון, שכן בית משפט אינו בגדר "מתכנן-על". הכרעות בסוגיות תכנוניות יש להותיר בידי מוסדות התיכנון הרלוואנטיים, להם הידע המקצועי והכלים לעסוק בתחום מורכב זה. התערבותו של בית המשפט לעניינים מינהליים תיעשה רק מקום בו מתקיימות אחת מעילות המשפט המנהלי, כדוגמת אלה: חריגה מסמכות, אי-סבירות קיצונית, חוסר תום לב, אי-מתן זכות שימוע והעדר הנמקה [בג"ץ 465/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, הרצליה, פ"ד מח(2) 622, 633 (1994) (להלן – עניין טריידט); בג"ץ 10242/03 מילובלובסקי נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה, פ"ד נח(6) 673, 678 (2004); עע"ם 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה, פסקה 9 בפסק דינה של השופטת א' חיות (פורסם בנבו, 24.11.2005); : עע"ם 3478/07 ביקל נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז, פסקה 30 בפסק דינו של השופט י' דנציגר (פורסם בנבו, 29.06.2009); עע"ם 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ, פסקה 17 בפסק דינה של השופטת (כתוארה דאז) מ' נאור (פורסם בנבו, 20.10.2010); בג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ובניה, משרד הפנים, פסקה 38 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (פורסם בנבו, 23.03.2011); עע"ם 6937/11 הועדה המקומית לתיכנון ובניה דרום השרון נ' שטרית, פסקה 17 בפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה דאז) השופטת מ' נאור (פורסם בנבו, 19.02.2013); בג"ץ 3917/14 פורום הארגונים למען יער ירושלים נ' הוועדה הארצית לתיכנון ולבניה תשתיות לאומיות, פסקה 5 בפסק דינו של השופט י' עמית (פורסם בנבו, 17.12.2014); עע"ם 1137/16 ועדת המשנה לתיכנון ובניה תל אביב נ' רטן, פסקה 20 בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (פורסם בנבו, 03.05.2016)].

בעניינינו, התרשמתי שועדת הערר קיימה הליך מנהלי תקין, הן מבחינת הטיעון בכתב באמצעות כתבי הערר והתגובות מצד הגורמים הרלבאנטיים, הן מבחינת קיום דיון מקיף וממצה שכלל מתן זכות טיעון בעל-פה, במשך שלוש ישיבות נפרדות(!), והן מבחינת שמירה דקדקנית על עקרונות של שקיפות, שבאו לידי ביטוי בחיוב הועדה המקומית, יפאורה ותנובה להציג באופן ברור ופומבי את ההסכמות שהתגבשו ביניהן ובחיוב הועדה המקומית לשלוח עותק מהן לעותר.

...

בהתחשב בהיקף ההליכים בעתירות, אני מחייב את העותר בשכר טרחת באי כוחה של ועדת הערר והוועדה המחוזית בסך 20,000 ₪ וכן מחייבו בסכום זהה לזכותה של יפאורה.

עוד הנני מחייב את העותר בשכ"ט ב"כ נצב"א ותנובה, אשר הגיש טיעון תמציתי בכתב אך התייצב לדיונים, בסך 10,000 ₪.

עוד הנני מחייב את העותרת בשכ"ט ב"כ נצב"א ותנובה, אשר הגיש טיעון תמציתי בכתב אך התייצב לדיונים, בסך 5,000 ₪.

בתגובתה לבקשת הנתבעים, טענה התובעת, כי הנתבעים עושים ככל יכולתם על מנת לחתור תחת הסדר הפשרה עליו הם חתמו, מערימים קשיים הן בקיום המלצות המומחית, והן בקיום החלטות ביהמ"ש. לפי התובעת , הנתבעים לא פעלו ע"פ החלטת ביהמ"ש האחרונה לדאוג לקבל את דעתה של המומחית אודות ההנחיות שביקשה ליישם לאור מה שהוגש מטעם שני הצדדים, במקום זאת, הם הגישו את הבקשה דנן ללא כל טיעון משפטי של ממש.

התובעת פירטה ותמכה את עמדתה המנוגדת לעמדה שהסתמכו עליה הנתבעים , במספר רב של פסקי דין אשר הכירו בזכות העמידה של ארגון למען בעלי חיים , ודחו את הטענה כי זכות זו נפגמת בשל פעולות האכיפה של משרד החקלאות.

...

       אין בידי לקבל הטענה כי הגשת הבקשה בהתאם לסעיף 17א' מהווה ניסיון לבצע תקיפה מנהלית ביחס למשרד החקלאות, אלא יש לראות בכך דרישה אמיתית לבחון האם מתקיימת הפרה של חוק צער בעלי חיים והתקנות הרלבנטיות להחזקת חזירים.

נהיר כי אין מנוס מלקבוע את התיק לדיון במעמד הצדדים, מהנקודה בה נעצר, זאת בעיקר כדי למנוע התדיינויות עתידיות מיותרות בין הצדדים, כן לנסות לגשר על הפערים בין מה שעולה מטיעוניהם אודות יישום המלצות המומחית.

לאור האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.