סכום התביעה, בצרוף כל הרכיבים שצויינו לעיל, עומד על הסך של 68,893 ש''ח.
התובעת היא זאת אשר בנתה את אותו מרכז מסחרי, ועם השנים מכרה חלק מהחנויות והשטחים שבו, ונותרו לה זכויות בחלק מתת החלקות, לרבות הבעלות בתת חלקה 8, היא החניון נשוא הדיון.
עוד מוסיפים הנתבעים כי בתאריך 21/2/2012, ניתן פסק דין ע''י כב' המפקחת על המקרקעין, גב' ליבוביץ' בתיק 8/639/2020, הליך אשר במסגרתו, חוייבה התובעת כאן לשלם לנציגות הבית המשותף של המרכז המסחרי עסקינן, סך של 250,000 ש''ח, תוך דחיית טענות התובעת כאן באשר לחניון.
מכל מקום, ב''כ התובעת טען כי ההליך בפני כב' השופט חדיד איננו רלוואנטי לענייננו , מאחר ומדובר בשטח אחר מהשטח נשוא הדיון כאן, ומכאן שלא ניתן לטעון למעשה בית דין או כל מניעה אחרת בפני התובעת מלהגיש תביעתה זו.
טיעון זה, אציין כבר עתה, מקובל עליי, מאחר ומדובר בשטח אחר, עם תכונות אחרות, שטח כלוא בין צלע ההר לבין מבנה המרכז המסחרי, המיועד לאטימה, כאשר אותו הליך כלל מחלוקות נוספות בין הצדדים , ופסק דינו של כב' השופט חדיד ניתן על דרך הפשרה, ללא כל קביעה אופראטיבית לעצם המחלוקת, באשר למחלוקת נשוא הדיון כאן, וזכאותה של התובעת לקבל דמי שימוש ראויים בגין שטח שאין בו היתר לאותו שימוש, כך שגם אם מדובר באותם צדדים, אין מתקיימים כלל המבחנים של "מעשה בית דין", על כל רבדיו.
מר נוי מציין בחקירתו:
" אני מוצא שטח סגור עם איסכורית שנראה ומשמש כמחסן אז זה מחסן לכן זה שלא רשום בבית המשותף, כן היתר לא היתר לא רלוואנטי מבחינתי....אני הולך לפי המבחן של השמוש בפועל.
...
באשר למחלוקת בין הצדדים, בעיקר בשל טענת הנתבעים כי התובעת איננה זכאית לקבלת דמי שימוש ראוי, בשל העובדה שמדובר בשטח שאיננו מיועד לשימוש כמחסנים, דין טענה זו של הנתבעים להידחות, ואבהיר:
אמנם עסקינן בשטח שעל פי היתר הבניה הוא שטח שאיננו מיועד לשמש כמחסן, ומדובר בשטח הכלוא מתחת לרמפה שבחניון, אך אין משמעות הדבר, שמבחינת העיקרון, אין התובעת זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים, כאשר החיוב בדמי שימוש, כאמור, נגזר מהוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979( להלן: חוק עשיית עושר) כאשר החיוב בדמי שימוש, כאמור, מקורו בשיקולים של צדק.
לעניין זה אף התייחס כב' השופט שרעבי בעניין הילברשטיין הנ''ל, תוך הפנייה לפסק דינו של כב' השופט עמית , וכך מציין כב' השופט שרעבי:
"טרם שננתח את הדברים, אסיר מהפרק את טענת התובעים בסיכומיהם ובסיכומי התשובה מטעמם, כי משלא הגישה העירייה כל תחשיב אחר לדמי שימוש ראויים, יש לומר כי לא נסתרה חוות דעתו של השמאי פרמינגר. לכן יש לאמץ, ככתבה וכלשונה, את קביעת השמאי פרמינגר בחוות דעתו בדבר שיעור דמי השימוש. טענתם זאת של התובעים אינה מדוייקת ואינה מקובלת עלי. העובדה כי חוות דעת אחת "נופלת", אינה מקימה חובה לאמץ את רעותה, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט הדן בעניין.
על כן, התביעה מתקבלת כך, שעל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 2,000ש''ח להיום.
