חזקה על המבקש שידע כי הליכים אלה לא הסתיימו, שכן שומתו העצמית לא אושרה ואף לא נחתם הסכם שומה עמו, כך שהיה עליו לדעת ולהערך בהתאם.
אם בחר פקיד השומה באפשרות השנייה הנזכרת לעיל – להוציא שומה לפי מיטב השפיטה, הרי שבהתאם להוראות סעיף 150(א) לפקודה, שמורה לנישום הזכות להגיש השגה:
"היה אדם חולק על השומה, רשאי הוא לבקש מאת פקיד השומה, בהודעת השגה, בכתב, לחזור ולעין ולשנות את השומה; בקשה כאמור תפרש בדיוק את הנימוקים להשגה על השומה ותוגש תוך שלושים יום מיום המצאת הודעת השומה. ... ."
ההשגה כוללת איפוא בקשה מנומקת, לחזור ולעיין ולשנות את השומה שהוציא המשיב בשלב א'.
בעיניין כפי שלפנינו, בו הוסדר בפקודה באופן ברור הליך הפניה לבית המשפט ומועדו, דומה כי דבריו של כבוד השופט רובינשטיין רלוואנטיים במיוחד [ועיון בפסק דין מחקשווילי מלמד כי הם אינם שנויים במחלוקת בהקשר זה, שכן גם שופטי הרוב עמדו על הצורך בשמירה על ההליכים שנקבעו בפקודה (ראו לדוגמה בפיסקה 1 לחוות-דעתה של כבוד השופטת ברק ארז, שם נקבע: "ברגיל, חיובי מס מגולמים בשומה, ואז הדרך הנכונה להעלות טענות כנגדם היא הגשת השגה על השומה (ובמקרים מתאימים, הגשת ערעור על ההחלטה בהשגה). אין לעקוף את החובה לעשות כן באמצעות פנייה ישירה לבית המשפט")].
שאלת פרשנותה של הנחיה פנימית שניתנה על-ידי רשות המסים, כמו גם השאלה האם נשמרה זכות הטיעון של המבקש אם לאו – ומה ההשלכות שיש ליתן לכך, הן שאלות נכבדות, המתבררות ברגיל בהליכי שומה ובערעורי מס.
המבקש הזכיר את הזהירות בה נוקטים בתי המשפט בבקשות לסילוק על הסף.
...
בהתאם להליכים אלה שנקבעו בפקודה, זמנו של ערעור לבית המשפט הוא רק אחרי סיומו של שלב ב' של דיוני השומה – לאחר שנדונה ונדחית השגה שהגיש נישום, והערעור נעשה בפני בית המשפט המיועד לכך ולא במסגרת תביעה אזרחית רגילה.
משהגעתי למסקנה זו, איני נדרש לטענות שהעלה המשיב בדבר אי התאמת התביעה להליך של המרצת פתיחה.
אלא שאין דרכו של בית משפט לתת יותר ממה שצד ביקש, ומשכך שעה שבקשתו של המשיב בהתאם להבהרתו האחרונה היא למחיקה על הסף ולא לדחייה – הרי שמשמצאתי כי יש להיעתר לבקשה – כך אורה.
סוף דבר
בקשת המשיב מתקבלת ואני מורה על מחיקת המרצת הפתיחה.
