זכות החשוד לשם טוב - מול עקרון הפומביות

על האיזון הנורמאטיבי בין זכות הציבור לדעת, הנגזרת מחופש הביטוי, לבין האינטרסים של המבקש כחשוד בפלילים ניתן ללמוד מההסדרים שקבע המחוקק בהקשר לפירסום שמותיהם של החשודים בפלילים, כשאז אז האיזון הוא מול ערך פומביות הדיון המשפטי.

וכך נאמר: "קיימת היתמודדות ערכית מתמדת בין עיקרון הפומביות, הטומן בחובו חובת פירסום של כל פרטי ההליך הפלילי, לרבות הליך החקירה הפלילית, לבין ערך ההגנה על שמו הטוב של האדם העומד במרכז ההליך. בהתמודדות הערכית בין עיקרון הפומביות והפרסום לבין ההגנה על השם הטוב ועל הכבוד האישי, העדיף המחוקק את הערך הראשון. העדפה זו קשורה במקומו של עיקרון חופש הביטוי על כל השלכותיו כאבן יסוד במבנה המשטר. עם זאת, המשפט לא היקנה לעיקרון הפומביות אופי של ערך מוחלט. יש לו מעמד של בכורה, אשר בנסיבות חריגות כופף עצמו בפני ערכים אחרים. ככלל, גובר עיקרון הפומביות על זכות החשוד לשם טוב. אולם בנסיבות חריגות, ניתנת עדיפות לחסיון שמו של חשוד מפירסום בציבור.

...

המבקש טוען כי ניתן למזער את הפגיעה באימון של ציבור התלמידים וההורים באמצעות הסתרת פתיחתה של החקירה הפלילית, וטענה זו אין בידי לקבל.

מהנימוקים דלעיל דין בקשת רשות הערעור להידחות ללא צורך בקבלת הצד שכנגד.

סוף דבר- דין בקשת רשות הערעור להידחות.

וכך ברע"פ 7276/13 ישראל פינטו נ' מדינת ישראל (12.11.13): "ודוק: אין הליך פלילי שלא כרוכה בו מעצם טיבו וטבעו פגיעה בכל מישורי חייו של מי שכנגדו מכוון ההליך הפלילי, לרבות: פגיעה בשמו הטוב, פגיעה במשפחתו ופגיעה בעבודתו ובמשלח ידו. לפיכך, על חשוד המבקש לפגוע בעיקרון פומביות הדיון על דרך של איסור פירסום שמו, מוטל הנטל להראות כי עלול להגרם לו "נזק חמור" מהרגיל באם יותר הפירסום – ונטל זה הוא משמעותי וכבד (ראו: עניין תורג'מן, בפסקה 12; בש"פ 4231/07 גורליק נ' מדינת ישראל – משטרת נהריה [פורסם בנבו] (20.5.2007)).

כב' הש' זירבלטל ברע"א 482/13 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' פלונית (ניתן ביום 24.4.13), היתייחס לטענות בדבר פגיעה בשם הטוב ופרנסה בפירסום שמו של בעל דין: "בית משפט קמא הדגיש, כי המשיב, עורך-דין במקצועו, תלוי לצורך פרנסתו במניעת פרסומים שליליים אודותיו, גם בעיניין מצבו הבריאותי. בית משפט קמא סבר כי פגיעה פוטנציאלית זו בהכנסתו של המשיב עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיותו. דא עקא, שפגיעה פוטנציאלית בפרנסה, תהא חומרתה אשר תהא, אינה מובילה בהכרח לפגיעה חמורה בפרטיות, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העקרי הרלוואנטי במלאכת האיזונים הנדרשת בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט (עניין ידיעות אחרונות, פסקה 12; ע"א 2763/09 לוי נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 4 [פורסם בנבו] (החלטה מיום 21.2.2013)). האנטרס המרכזי הניצב אל מול עיקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פירסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מיתקיים קשר הדוק בין אלה. פגיעה בפרנסה (או בזכות לשם טוב) עלולה להתרחש גם מקום שבו כלל לא היתה פגיעה בפרטיות, לא כל שכן פגיעה חמורה, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העקרי הרלוואנטי. כך למשל, כאשר התביעה סבה על טענה הנוגעת לשמו הטוב של בעל הדין, כמו איחור בתשלומים בהם חייב אותו בעל דין. בעניינינו, כאמור, ההצדקה לאיסור פירסום שמו ופרטיו של המשיב נעוצה בפגיעה החמורה בזכותו לפרטיות. מכאן, שאף אם פגיעה זו לא הייתה מובילה לפגיעה בפרנסתו של המשיב, ברי כי עדיין היה מקום לאסור את הפירסום, וההיפך – מקום בו נפגעת פרנסת בעל דין מחמת הפירסום, אך אין מדובר בפגיעה בפרטיות, אין עילה לאסור פירסום." לא מצאתי, כי המבקש העלה טעם מיוחד לכך שדוקא פירסום שמו בהליך דנן יביא לפגיעה חמורה מעבר לזו הנגרמת לכל בעל דין בניהול ההליך.

...

ערה אני לטענתו של המבקש, כי עיקר הטענות בהליך זה אינן מופנות כלפיו והן מופנות כלפי כונסת הנכסים האחרת, כך שייתכן ובסופו של דבר, יימצא, ככל שתתקבלנה טענות המבקש, כי לא נפל רבב בעבודתו.

נוכח האמור לעיל, בהעדר טעם מיוחד לאיסור הפרסום, הבקשה לאיסור פרסום שמו של המבקש נדחית.

צוין כי הותרת שמה תחת צו איסור הפירסום יפגע בעיקרון פומביות הדיון ויעמוד בחוסר הלימה ברור מול חובותיו של בעל עסק מסוג זה לשמור על פרטיות לקוחותיו.

ירעת המחלוקת שני הצדדים (וכך גם המתלוננת עצמה) טענו כי ענייננו מצוי בגדרי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, שזו לשונו: "בית משפט רשאי לאסור כל פירסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם" (ההדגשה שלי – י.ט) בסעיף זה קבע המחוקק את נקודת האיזון שבין שני הערכים המתנגשים – פומביות הדיון מצד אחד, והזכות לפרטיות מהצד השני – והעמידה על מצב בו הפגיעה בפרטיות היא חמורה.

על רקע זה, פירסום שמה עלול לגרום לה לפגיעה לא מבוטלת בשם הטוב ובפרטיות, שכן "אין ספק כי זהוי של אדם כחשוד בפלילים פוגע בשמו הטוב ובפרטיותו ועלול לגרום לו נזק רב וחסר תקנה" (בע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני (24.2.2013) (להלן – עניין חברה פלונית).

בכל מקרה, הצדדים לא ביקשו שאעשה שימוש בסעיף זה. עם זאת, לצורך בחינת עצמת הפגיעה שתיגרם לה בשל הפירסום (על אודות המעשים בגינם נחשדה בבצוע העבירות) והאיזון הנידרש מול הפגיעה בפומביות הדיון, הפסיקה שדנה בסעיף זה יכולה להקרין גם על ענייננו.

במצב זה הנטייה היא לטובת התרת הפירסום, חרף העובדה שבכך תחשף העובדה שהיא נחשדה בפלילים, שכן "ככל שאין מדובר בהשמצות חסרות בסיס, אלא בהבאת דברים מפי אומרם, דהיינו, דברים שאמרה המתלוננת עצמה לחוקרת הפרטית, נראה כי זכותה של המתלוננת לשמה הטוב "מוגבלת"; כל זה, כמובן, בתנאי שדבריה אינם מוצגים מחוץ להקשר בו נאמרו, ואינם מסולפים".

...

עם זאת, דומני כי בענייננו מסקנה זו מרחיקת לכת.

התוצאה התוצאה היא שאני מקבל את הבקשה ומורה על ביטול החלטתי מיום 16.3.21.

עם זאת, על מנת לאפשר לנשים המצולמות לקבל הודעה אישית מהמשטרה, טרם הפרסום, אני מעכב ביצוע החלטתי עד יום 9.5.21.

עוד טוענת המדינה כי יש לאסור פירסום תוכן העדות, המדינה טוענת לתגובת הנתבעת כי בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ קבע כי אין לראות בפומביות הדיון עיקרון מוחלט וכי עיקרון זה ייסוג לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים כגון הזכות לפרטיות, ראו בגץ 1435/03 פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה , נח (1) 529 :" עם זאת כמו מרבית העקרונות שעליהם בנוי המשטר הדמוקרטי והמשפט הנוהג בו, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי. עליו לסגת לעתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הנה בעלת מעמד חוקתי-על- חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו). על רקע זה נקבע, בין השאר, כי בית-המשפט רשאי להורות על סגירת הדלתות "לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998" (סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט)".

קיומה של זכות עיון כזו מותנה בכך שמבקש העיון יצביע על אינטרס אישי לגיטימי בעיון בהקשר זה, בית המשפט העליון בעיניין פריד הבחין בין שלושה סוגי מטרות שלשמן מתבקש העיון: בקשת עיון של חשוד לצורך הגשת בקשה לשינוי עילת הסגירה של התיק.

בהקשר זה, סעיף 10 להנחיה קובע כי: "ככלל, ככל שעניינו של המבקש בעל זיקה הדוקה להליך הפלילי, וככל שתכלית העיון נועדה לשרת מטרה קרובה למטרה שלשמה נאסף המידע – קרי, אכיפת החוק הפלילי והשלכותיה – כך תגדל מידת ההענות לבקשת העיון. העניין והזיקה יישקלו אל מול האינטרסים האחרים, ובפרט יש לתת את הדעת, שמתן זכות העיון לא יסכל את התכלית שלשמה נאסף המידע" עוד נקבע בסעיף 12 כי שיקול הדעת אם להענות לבקשת העיון ישתנה בהתאם למטרה – כאשר העיון מבוקש לצורך שינוי עילת הסגירה הרי שיש למבקש העיון אינטרס מובהק המתבסס על זכותו לשם טוב.

...

באשר לאיסור פרסום תוכן העדות- אני מורה כאמור על איסור פרסום תוכן העדות וזאת בהתאם לסעיף 7 לחוק זכויות נפגעי עבירה תשס"א 2001.

סוף דבר לאור כל האמור, מתבקשת המדינה להתיר לצדדים לעיין בעדות התובע מתיק החקירה במשרדי הפרקליטות.

המזכירות תשלח החלטתי זו לכל הצדדים.

בהקשר זה נקבע כי אינטרס מניעת הפגיעה בשם הטוב אינו שיקול עקרי בבחינת הגבלת פירסום הדיון – "האנטרס המרכזי הניצב אל מול עיקרון פומביות הדיון, בשאלה האם יש להורות על איסור פירסום אם לאו, הוא – כמוסבר – הפגיעה החמורה בפרטיות, ולא פגיעות אחרות כמו פגיעה בפרנסה או פגיעה בשם הטוב, גם אם לא אחת מיתקיים קשר הדוק בין אלה. פגיעה בפרנסה (או בזכות לשם טוב) עלולה להתרחש גם מקום שבו כלל לא היתה פגיעה בפרטיות, לא כל שכן פגיעה חמורה, ומכאן שאין היא בבחינת השיקול העקרי הרלוואנטי" (רע"א 482-13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.4.13)).

יצוין כי הפסיקה העדיפה את אינטרס פומביות הדיון גם היכן שהדבר היה כרוך בפגיעה עקיפה לילדיו של בעל הדין שבקש את איסור הפירסום – "כך למשל בבש"פ 4231/07 גורליק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (24.5.2007), דובר בחשדות בבצוע עבירות מין כנגד מי ששמש כרב בצפון המדינה, באותו עניין נטען כי הפירסום עלול לפגוע באופן בלתי הפיך ב-11 ילדיו ועלול לגרום לביטול השידוך של בתו שהייתה עומדת להנשא אז. על אף זאת, לא נאסר הפירסום" (מתוך ע"ח (מרכז) 2471-04-19 ברוך קרא נ' מדינת ישראל (7.4.19)) אשר לטענותיו של המבקש בדבר הפגיעה בביטחונו ובבריאותו.

...

גם אם אקבל את חוות הדעת שאומרת שפרסום ההליך יחמיר את מצבו הנפשי, אין בכך כדי להביא לידי מסקנה שמצבו הנפשי יתדרדר לכדי אובדן שליטה ופגיעה עצמית, כפי שטען.

סוף דבר הבקשה נדחית.

המבקש ישלם את הוצאות כל אחת מהמשיבות בסכום של 3,000 ₪ (6,000 ₪ סה"כ).