אך את סעיף 115 יש לקרוא יחד עם סעיף 117 להסכם, הקובע כי:" במקרה של הפרת הסכם על ידי הקונה המזכה את המוכר בבטול ההסכם, ישלם הקונה למוכר פיצוי מוסכם מראש בשיעור של 10% מהתמורה וזאת בתוך 15 ימים מדרישת המוכר או בתוך 15 ממועד ביטולו של החוזה, לפי העניין..... המוכר זכאי לפצוי האמור אף אם בוטל ההסכם על פי בקשת הקונה או מיוזמתו, למעט אם ביטל הקונה את ההסכם כדין, מחמת הפרה יסודית מצד המוכר". (ההדגשה אינה במקור, מ.ק.נ).
בעניינינו, הנתבעים טענו את טענת הסיכול באופן כללי בלבד ללא כל פירוט ונראה כי מלבד התנאי השלישי שמתקיים, שכן מצבם המשפחתי של הנתבעים היה אחד מן הקריטריונים לזכאותם להישתתפות בתוכנית "מחיר למישתכן" ובעקבות השינוי חל גם שינוי בזכאותם וכן ביכולתם האובייקטיבית לקיום החוזה, יתר התנאים אינם מתקיימים כלל.
...
לטענת התובעת, הנתבעים הפרו את החוזה עת לא עמדו בלוח הזמנים "וגררו רגליים" עם התשלום הראשון, כאשר בסופו של דבר גרמו במו ידיהם לביטול החוזה.
באשר לדרישת התובעת לקבלת פיצוי נוסף בסך של 5,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב במשא ומתן ונזקים נוספים, התובעת לא פירטה ולא צירפה כל אסמכתא המעידה על קיומם של נזקים נוספים שנגרמו לה ועל כן, דינה של טענה זו להידחות.
כמו כן, התובעת לא הצליחה להוכיח ברף ההוכחה הנדרש כי הנתבעים ניהלו מו"מ מולה בחוסר תום לב, הגם שציינתי כי ככל הנראה במעמד החתימה ידעו הנתבעים על כוונתם להתגרש, טענה זו לא הוכחה במלואה ואין הכרח כי כל המשא ומתן שנוהל ע"י הנתבעים עד לחתימת החוזה נוהל בחוסר תום לב ועל כן, אין בידי לקבל גם טענה זו.
סוף דבר,
התביעה מתקבלת.
הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 24,182 ₪.
