זכויות פושט רגל בפיצויים בגין נזקי גוף

נזכיר בהקשר זה גם את ביטול ההלכה שלפיה פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין ניזקי גוף שנגרמו לו הם זכות אישית שלו ולכן אינם חלק מקופת הכנוס.

...

דין טענה זו להידחות הן במישור העובדתי הן במישור המשפטי.

מסקנתי היא אפוא, שיש לערוך את חישוב נזקי העיזבון על פי הכללים הרגילים שנקבעו בפסיקה, תוך ניכוי הפסדי התמיכה בתביעת התלות מתביעת העיזבון.

התוצאה התוצאה היא שעל הנתבעים לפצות את התובעים כדלקמן: הפסדי שכר לעיזבון – לפי החישוב שפורט לעיל (לאחר ניכוי הפסדי תמיכה) ובצירוף הפסדי פנסיה.

בהחלטה נקבע כי הדיון ייערך בשאלות הבאות: "האם פיצוי בגין אובדן כושר הישתכרות לו זכאי ניזוק פושט רגל בגין ניזקי גוף שנגרמו לו, מוקנה לנאמן בהליך פשיטת הרגל או לניזוק. ככל שיימצא כי פיצוי כאמור מוקנה לנאמן, יש להוסיף ולבחון את השאלה למי נתונה זכות התביעה בהקשר זה". החלטה זו הביאה אותנו לדיון הנוסף שלפנינו.

...

לאור מכלול שיקולים אלו, אני סבור – בניגוד לחבריי – כי את הזכות למימוש התביעה בגין אובדן כושר השתכרות יש להותיר לעולם בידי פושט הרגל.

עם זאת, אני סבור כי קיימים כלים שונים אשר יש בהם כדי לצמצם את השלכותיה האפשריות של "בעיית הנציג" האמורה.

סוף דבר, אילו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים כי הזכות למימוש התביעה בגין אובדן כושר השתכרות תיוותר בידי הניזוק פושט הרגל – אף שאת פירותיה ניתן להעביר לקופת הכינוס, אם הותרתם בידיו תגרום לכך שהוא יהיה במצב טוב מזה שהיה אלמלא נגרם לו הנזק, תוך התעשרות על חשבון נושיו.

ראשית, עיון הילכת קוגן מלמד כי השאלה שנידונה במסגרתו הנה: האם פיצויים להם זכאי ניזוק פושט רגל בגין ניזקי גוף שנגרמו לו, מוקנים לקופת הנשייה כך שניתן לעשות בהם שימוש לטובת נושיו, או שמא דינם של פיצויים אלה כדין "זכות אישית" של פושט הרגל והם נותרים מחוץ לקופת הכנוס.

...

המסקנה המתבקשת הינה כי נזק גוף כולל בתוכו גם נזק שנגרם מפגיעה בשמו הטוב של האדם.

לנוכח כל האמור, ולאחר שקבעתי כי מדובר ברכיב פיצוי בגין זכויות אישיות, שאינן מהוות נכס, עבור נזק בלתי ממוני, אזי ובהתבסס על הלכת קוגן, אין המדובר בכספים המוקנים לקופת הנשייה ויש להעבירם במלואם ליחידה, לאחר תשלום שכ"ט בהתאם להסכם שכ"ט שנחתם בין הצדדים.

בעניין זה, ראוי לציין, כי לאחר שעיינתי בהסכם שכ"ט, נחה דעתי כי מדובר בהסכם ראוי, ואני מאשרת תשלום שכר הטרחה בהתאם לאמור בו. לפיכך, על הנתבע להעביר את מלוא הכספים שנותרו בידו, לידי היחידה.

באשר ליתר ראשי הנזק נפסק כי: "רכיבי הפצוי בגין "זכויותיו האישיות" של פושט הרגל, אשר אינן מהוות "נכס" יוותרו בידיו ולא ייכנסו לקופת הכנוס, ובכלל זה רכיבי פיצוי עבור נזק בלתי ממוני, פגיעה באוטונומיה, עזרת צד ג' והוצאות רפואיות בעבר ובעתיד" (פסקה 40 לפסק-דינה של כבוד השופטת וילנר.

במקרה אחרון זה נידרש בית-המשפט לחלוקת הפיצויים בין החייב פושט הרגל לבין קופת הכנוס, ביחס למספר תאונות, כאשר הרלוואנטית לענייננו היא "התביעה החוזית" לפיצויים בגין ניזקי גוף, מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות בחברת מגדל, מכוחה התקבלו 110,000 ₪.

...

סבורני כי גם הדברים שנפסקו שם תומכים במסקנתי.

סבור אני כי הדברים שנפסקו בבתי המשפט המחוזיים מהעת האחרונה שהובאו לעיל ואשר מצדדים במסקנה כי יש להקנות את כספי הפיצויים מכוח פוליסת ביטוח תאונות אישיות לחייב, עדיפים, בפרט מן הטעם כי אלה מתחשבים בתמורות שחלו בפסיקה וההבהרות בהלכות מן העת האחרונה.

אשר על כן נוכח כל המפורט לעיל, הערעור מתקבל, כך שהחלטתו של בית-המשפט מיום 12.05.2023 מבוטלת, והכספים בסך 43,423 ₪, ככל שהועברו לקופת הנשייה, יועברו לחייב באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום.

רבקה בניאגוייב - נמחקה שירן (שורה) ירמיאייב ע"י ב"כ עוה"ד משה בן ארוש פסק דין (בעיניין הנתבעת 3) לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, כנטען, ביום 1.4.2008 במהלך קטטה (להלן: "הארוע").

בכך לא תמו תהפוכותיו של תיק זה. ביום 12.1.2023 הודיע ב"כ הנתבעת 3 כי מרשתו נימצאת בהליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה והציג לבית המשפט את החלטת בית המשפט של פשיטת רגל שממנה עולה שכבר ביום 21.11.2017 ניתן צו לכנוס נכסי הנתבעת 3 (!).

כשנשאלה מדוע ירדה למטה אם ליאורה איימה עליה השיבה "כי חשבתי שהיא לא תרביץ לי, היא יכולה לאיים על כל אחד אבל היא לא מרביצה". המשיכה ומסרה "כשהם הגיעו אז ראיתי את שירן שמה, לא חשבתי שהיא תבוא. ואז כשהתחלתי לדבר עם ליאורה אז שירן באה והרביצה לי ואמרה לי באיזה זכות אני קוראת לה [...] ואחרי זה נתנה לי כאפה לפנים" כשנשאלה האם היא תקפה את הנתבעת השיבה לחוקרת "בעיטות לרגליים כי היא נתנה לי בעיטות עם הרגליים, וגם ניסיתי לחנוק אותה אבל לא הצלחתי להגיע אליה..." (מתוך ההודעה במישטרה).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את העדויות ושקלתי את הטענות מצאתי כי דין התביעה להידחות.

התובעת העידה: "את אילנית לא זכרתי, נזכרתי בה רק לאחר שעיינתי בתלונה שלי במשטרה, את רבקה כן זכרתי...הן מאוד רלוונטיות לתיק הזה" (עמ' 8 ש' 26 ואילך).

סיכום משקבעתי כי התובעת לא הוכיחה גרסתה, דין תביעתה להידחות, הן ביחס לעוולת התקיפה והן ביחס לעוולות הרשלנות והפרת החובה החקוקה.