זכויות עובדי קבלן ברשות מקומית

אמות המידה לקביעת הזוכים במיכרז היו 60% למחיר ההצעה, ו-40% לשמירה על זכויות עובדי קבלן.

בפרק 3 למסמכי המיכרז הוגדרו תנאי הסף, ובמסגרתם נידרש כל מציע למלא את נספח 3.2 ולהצהיר בו כי הוא: "...בעל ניסיון במתן שירותי ניקיון רחובות באמצעות טיאוט של 3 שנים לפחות במהלך 6 השנים האחרונות החל מיום 1.1.2013 עבור רשות מקומית אחת לפחות, ובהקף כספי שנתי של לפחות 4.2 מיליון ₪ כולל מע"מ לשנה בשל שנה משנות הניסיון" (להלן: תנאי הסף של ניסיון קודם או: תנאי הסף).

...

בהתחשב בכל אלה, אני סבורה כי שיקול מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת דחיית הבקשה לסעד זמני.

בשים לב לשיקולים שפורטו לעיל, אינני סבורה כי יש בסיכוייה הלכאוריים של העתירה כדי לשנות מן המסקנה אליה באתי.

סוף דבר נוכח מכלול הטעמים שפורטו, הבקשה לצו ביניים נדחית.

הוצג תעוד שמצביע על טפול התובעת עבור הנתבע בהיבטים שונים שנסבו על רכישת הזכויות בחלקה 25: הסכם עם רשויות המס מיום 7.9.2015, בו הועמד שווי העסקה לצרכי מסוי על סך של 163,040 ₪ לפי תחשיב של 80 ₪ למ"ר, ופנייה אל רמ"י וחברת חוצה ישראל בה הודיעה התובעת כי השלימה את רישום הזכויות בחלקה 25 על-שם הנתבע, תוך בקשה לקדם את הקצאת הזכויות לו בקרקע החלופית [נספחים 4 ו-6א ב-ת/3].

הנתבע אישר כי הוא בעל עסק לעבודות גינון ומבצע עבודות קבלניות עבור רשויות מקומיות על-בסיס מכרזים וחוזים; במסגרת התקשרויות אלו, הוא קורא הסכמים לפני שהוא חותם עליהם [עמ' 22 ש' 14-7, 24-23].

...

אני דוחה את טענת הנתבע כי התובעת לא טיפלה עבורו ולא ייצגה אותו בכריתת ההסכם עם חלבי.

הנתבע ביקש לדחות רכיב זה בתביעה על-יסוד טענות ההגנה הכלליות שהעלה [סע' 20 בכתב-ההגנה וסע' 32 ב-נ/1].

לא בכדי נמנעה התובעת מלערוך הסכם שכר-טרחה נוסף, משלים, עובר לטיפולה בעסקה עם אדהם; היה לה נהיר וברור כי השכר הקבוע בהסכם שכה"ט חל גם על כך. התביעה לתשלום שכר נוסף בגין טיפול בעסקה בין הנתבע לבין אדהם נדחית אפוא.

הנתבע ישלם לתובעת סכומים מצטברים אלו (להלן יחד הסכום הפסוק): בגין שכ"ט עו"ד על-פי הסכם שכה"ט – סך 155,671 ₪ אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (15.11.2018) עד יום פסק-הדין.

ביום 19.12.2011 פורסם החוק, ונקבע בו, בין היתר, כי תוטל אחריות אזרחית, מינהלית ופלילית של מזמין שירות, כלפי עובד קבלן המועסק אצלו, בתחומי השמירה והאבטחה, הניקיון וההסעדה.

תופעה זו, כפי שעולה מדברי ההסבר, מביאה לעתים קרובות להפרת זכויותיהם של עובדי הקבלן המועסקים אצל המזמין, ומביאה גם לכך ש"קבלנים שומרי חוק מתקשים לזכות בהתקשרויות בשל תנאי תחרות בלתי הוגנים" (דברי הסבר להצעת חוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשס"ח-2008, ה"ח 363, 387-386; בהצעת החוק נאמרו דברים אלה ביחס לסעיף 25, אשר במעלה הדרך, בתום שלבי החקיקה, הפך לסעיף 28 לחוק).

על רקע זה, התגלעו מחלוקות בין העותרת – חברת י.ב. שיא משאבים בע"מ, העוסקת ב"מתן שירותי ניקיון וטאטוא רחובות לרשויות מקומיות וגופים צבוריים בהתאם למכרזים פומביים" – לבין מזמיני שירות שונים.

עובדה זו, אף עושה את העתירה למוקדמת, ודינה להדחות על הסף גם מטעם זה. לבד מטענות הסף, הוסיפו המשיבים וטענו, כי דין העתירה להדחות גם לגופה, "שעה שמשרד העבודה פועל מזה שנים לשם התקנת התקנות, שעה שבנתיים תכלית החוק מוגשמת אף בלא התקנת התקנות, וכן במיוחד מאחר שאין בתקנות כדי להועיל לעותרת". בתוך כך נטען, כי המשיבים אינם חולקים על חובתם להתקין את התקנות, אך נוכח עבודת המטה שנעשתה לצורך קידום התקנתן – שכללה בין השאר, קיום פגישות עם גורמים אשר חובה להיוועץ עימם טרם התקנת התקנות, לפי סעיף 28(ב)(3), כמו גם הכנת טיוטת תקנות, שלא נבחנה לבסוף על-ידי הועדה – אין כל "בסיס עובדתי לטענת העותרת כאילו אי התקנת התקנות נובעת ממחדל [...] של [השר]". משאלה הם פני הדברים, נטען כי אין להותיר את העתירה תלויה ועומדת, שכן "בית המשפט [...] אינו נוהג ליתן צוים שפוטיים כלליים המורים למשיבים לקיים את חובותיהם החוקיות". בנוסף נטען, כי "למרות שטרם הותקנו התקנות, הרי שעדיין קיימת אפשרות ליישם את החוק [...] גם בהעדרן", וכי "נושא שמירת זכויותיהם של העובדים במסגרת מכרזים לקבלת שירות נעשה ממילא ואף ללא צורך בהתקנת תקנות מיוחדות לכך". כמו כן נטען, כי במכרזים של רשויות ציבוריות לשירותי ניקיון, חל איסור על העסקת עובדים זרים, ומשכך "אין כל היגיון לכלול את ההיטל על רכיבי השכר במכרזים האמורים". ממילא, אין בקבלת העתירה כדי להועיל לעותרת.

...

בהתאם, נוכח "מחדלו המתמשך לאורך שנים [...] וכך אף המשך הימנעותו בעת הנוכחית מלהפעיל סמכותו ולמלא חובתו ולהתקין תקנות", נטען כי התנהלות השר "איננה סבירה באופן קיצוני", ויש להורות לו אפוא, לפעול "מיידית ובתוך זמן קצוב להתקנת התקנות". מנגד, המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות על הסף, מחמת אי-מיצוי הליכים, ומשום שהעתירה מוקדמת.

עובדה זו, אף עושה את העתירה למוקדמת, ודינה להידחות על הסף גם מטעם זה. לבד מטענות הסף, הוסיפו המשיבים וטענו, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, "שעה שמשרד העבודה פועל מזה שנים לשם התקנת התקנות, שעה שבינתיים תכלית החוק מוגשמת אף בלא התקנת התקנות, וכן במיוחד מאחר שאין בתקנות כדי להועיל לעותרת". בתוך כך נטען, כי המשיבים אינם חולקים על חובתם להתקין את התקנות, אך נוכח עבודת המטה שנעשתה לצורך קידום התקנתן – שכללה בין השאר, קיום פגישות עם גורמים אשר חובה להיוועץ עמם טרם התקנת התקנות, לפי סעיף 28(ב)(3), כמו גם הכנת טיוטת תקנות, שלא נבחנה לבסוף על-ידי הוועדה – אין כל "בסיס עובדתי לטענת העותרת כאילו אי התקנת התקנות נובעת ממחדל [...] של [השר]". משאלה הם פני הדברים, נטען כי אין להותיר את העתירה תלויה ועומדת, שכן "בית המשפט [...] אינו נוהג ליתן צווים שיפוטיים כלליים המורים למשיבים לקיים את חובותיהם החוקיות". בנוסף נטען, כי "למרות שטרם הותקנו התקנות, הרי שעדיין קיימת אפשרות ליישם את החוק [...] גם בהיעדרן", וכי "נושא שמירת זכויותיהם של העובדים במסגרת מכרזים לקבלת שירות נעשה ממילא ואף ללא צורך בהתקנת תקנות מיוחדות לכך". כמו כן נטען, כי במכרזים של רשויות ציבוריות לשירותי ניקיון, חל איסור על העסקת עובדים זרים, ומשכך "אין כל היגיון לכלול את ההיטל על רכיבי השכר במכרזים האמורים". ממילא, אין בקבלת העתירה כדי להועיל לעותרת.

בתום דיון שהתקיים בעתירה, ביום 10.1.2021, החלטנו כך: "אין עוררין על החובה להתקין תקנות בהתאם לסעיף 28 לחוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011. סעיף 28 הנ"ל נכנס לתוקף בשנת 2012, למעלה מ-8 שנים חלפו, והסוגיה עדיין לא הוסדרה בחקיקת-משנה; אין ניתן להשלים עם מצב דברים זה. אמנם בחודשים האחרונים, ניכרת התקדמות בעשייה אצל המשיבים; צריך להשלים את המלאכה ללא דיחוי. לעת הזאת, בעקבות פיזור הכנסת ה-23, צפוי אמנם קושי לגבי התכנסותה של ועדת הכנסת לשם בחינה ואישור של נוסח התקנות. ברם, משלא הובא לפנינו טעם כלשהו להצדיק 'הקפאה' של העניין בתקופה זו, אנו סבורים כי אפשר וצריך להשלים את המלאכה אצל גורמי הממשלה, בכלל זה, אישור שר הרווחה, בהקדם ממש. הודעת עדכון תוגש אפוא עד יום 21.3.2021". בהמשך, ביום 25.3.2021, לאחר ארכה, הגישו המשיבים הודעת עדכון, ובה מסרו כי באותו יום פורסם נוסח תקנות להערות הציבור, וכי "נוסח זה מביא לידי ביטוי מחלוקות עיקריות הקיימות בסוגיות שונות, לגביהן לא היה ניתן להגיע להסכמות, והציבור מוזמן להשמיע את עמדתו בעניין". כמו כן צוין, כי לאחר בחינת הערות הציבור, יובאו המחלוקות, בצירוף המלצת הגורמים המקצועיים, להכרעת השר.

עוד נמסר, כי בוטל ההיטל על העסקת עובדים זרים, ומשכך, טענותיה של העותרת אינן אקטואליות עוד, עניינה הפרטני בתקנות התייתר, ודין העתירה להימחק.

בהינתן זאת, נטען כי "השרה מילאה את חלקה בהליך התקנת התקנות לפי סעיף 28(ב) לחוק", ועל כן, "ברי כי בעת הזו ממילא אין מקום או עילה להפוך את הצו על-תנאי שהוצא לצו מוחלט". לאחר עיון בעתירה, ולמקרא הודעות העדכון והתגובות שהוגשו לגביהן, באתי לכלל מסקנה כי העתירה מיצתה את עצמה במתכונתה הנוכחית – ודינה להימחק.

וכך, נקבע בסעיף 5א לחוק המכר (דירות), שכותרתו 'פיצוי בגין איחור במסירה', ההסדר כדלקמן, המתייחס הן לשעור הפצוי והן לנסיבות בגינן ניתן לקבוע כי הקבלן יהיה פטור מתשלום הפצוי: "5א. (א) לא העמיד המוכר את הדירה לרשות הקונה לאחר שחלפו שישים ימים מתום המועד הקבוע לכך בחוזה המכר (בסעיף זה – המועד החוזי), זכאי הקונה לפיצויים, בלא הוכחת נזק, בסכום כמפורט להלן, בעבור כל חודש או חלק ממנו מהמועד החוזי ועד להעמדת הדירה לרשותו, או לפיצויים בסכום שהוסכם עליו בחוזה המכר בשל איחור במסירת הדירה, לפי הגבוה:

" כן ר' ע"א (מחוזי חי') 39097-01-21‏ נגר כדורי נ' יוסף רייטבורט [פורסם במאגר נבו] (12.08.2021), אשר עוסק בבצוע עבודות פיתוח של הרשות המקומית, אבל תקף מכוח קל וחומר גם לטענות כאן כנגד הרשות המקומית: "עיכוב בבצוע עבודות פיתוח, המבוצעות על ידי צד ג' שאיננו הקבלן, כגון רשות מקומית ו/או משרד השיכון, הוא סיכון ברור לכל קבלן אשר קובע את מועד המסירה בעת מכירת הדירה תוך שיקלול הליך הבנייה, תקופת הבנייה ובודאי התקופה הדרושה לרשות המקומית ו/או למשרד השיכון לסיים את כלל עבודות הפיתוח. עיכוב בבצוע עבודות אלו, הוא סיכון אשר כל קבלן נוטל אותו על עצמו בין במפורש ובין במשתמע;

איחזור ואזכיר, כי הטענה בדבר רשלנות עריית הרצליה והועדה המקומית וזכות השיפוי הנטענת, תדון במסגרת הטענה בדבר אחריות צד שלישי, ואין בתוצאתה בכדי לגרוע מהחיוב הישיר של הנתבעת לתובעים.

...

כמו כן, העירייה תשלם הוצאות משפט (עבור השתתפות באגרות, שכר מומחים, נסיעות וכיוצ"ב) בסכום כולל של 25,000 ש"ח. אשר להודעות לצדדים שלישיים כנגד המהנדסים והאדריכלים, אני סבור כי אין לפסוק הוצאות למי הצדדים.

מכאן, אני סבור כי העתירה לשיפוי כנגדם הייתה מוגזמת.

עם זאת, אני קובע כי אין מקום גם לפסוק הוצאות לטובתם, שכן התברר כי יש להם אחריות מסוימת לאיחור במסירה, כך שההודעות לצד שלישי כנגדם לא היו הודעות סרק.

בפסק דין דברת היתייחס כב' הנשיא אדלר לסוגיית ההעסקה המשולשת ועמד על העקרונות המחייבים הכרה בחברת כח אדם כמעסיקו היחיד של העובד: "מדינת ישראל, כמו מעסיקים אחרים, רשאית לבצע עבודה באמצעות עובדים שהועמדו לרשותה לשם ביצוע העבודה על ידי חברות כוח אדם. כך, ככל שהמדינה מבקשת לבצע את נקוי בנייני משרדי הממשלה באמצעות עובדי קבלני כוח אדם היא זכאית לעשות כן, ועובדי הניקיון של חברות כוח אדם אינם הופכים לעובדי מדינה.

הדין החל אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע הועסק בעבודות ניקיון אצל רשות מקומית.

...

כמו כן הוחלט כי אין מקום לצרף לתיק מסמכים שהוגשו לאחר הגשת תצהירי הנתבעת 1 (16.3.22), העוסקים בסוגיה זו. לפיכך, כל טענות הנתבעת 1 בעניין חוזה הפסד (ע' 1-2 לסיכומי הנתבעת 1) - נדחות.

סוף דבר: בסיכומו של דבר, לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בכל המסמכים שהוגשו, אנו קובעים כי יש לסלק את התביעה כנגד העירייה בהיעדר יריבות.

אנו דוחים את הטענות בדבר אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העסקתו, הפרת חוק הגנת השכר, אי תשלום בגין הודעה מוקדמת ואי קיום שימוע.

אנו קובעים כי על התובע חל צו ההרחבה בענף הניקיון.