זכויות ניצולי השואה מול ועידת התביעות

ועדת ערעור לפי חוק נכי המילחמה בנאצים, התשי"ד – 1954 בשבתה בהיכל המשפט בבאר שבע בית משפט השלום בבאר שבע 28 מרץ 2017 ו"ע 31568-05-16 נייזברג נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר בפני: כב' השופטת דרורה בית אור, עמיתה – יו"ר הועדה נציגי ציבור: ד"ר פינאלי רוברט וגב' יואלה שרון העוררת תירצה נייזברג, ת.ז. 014607618 ע"י ב"כ עו"ד דוד ידיד ו/או טלי שמואל ו/או אדם ידיד ו/או דורון עצמון ו/או אסנת שי מרחוב אלנבי 22 תל-אביב יפו, 63301 טל': 03-5101158, פקס: 03-5104038 המשיבה הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ע"י ב"כ עו"ד ש. שוהם ו/או ע. סמל מרחוב יצחק שדה 17, תל-אביב פסק דין

בחקירתה הנגדית עומתה העוררת עם הדברים שנרשמו בתביעה שהגישה לקרן הסיוע של וועידת התביעות ועל כך ענתה העוררת כי בהיותה צעירה ובת יחידה, הוריה נימנעו מלספר לה את מה שארע ורק לאחר שהתחתנה עם בעל שמבוגר ממנה בשש שנים, סיפר אביה לבעלה את מה שארע.

לעניין הטענה שקרן הסיוע דחתה את תביעת העוררת, טוען ב"כ העוררת כי לעובדה זו אין לייחס משמעות שכן לא ידוע מדוע נדחתה תביעת העוררת, ויתכן שהעובדה שהעוררת נולדה בהרי אוראל הייתה עילה ל"קרן הסיוע" להניח שאיננה זכאית לקבל פיצוי, ולמעשה מאחר והעוררת או מי מבני משפחתה לא נחקרו על ידי קרן הסיוע, לא יכלו לדעת שאמה של העוררת שהתה בגטו מוגילב בעת שנכנסה להריון עם העוררת.

היהודים ששהו במקום אכן הקימו וועד יהודי שניסה לארגן את החיים היהודיים במוגילב מול שילטונות הכיבוש בעיקר על מנת שיוכלו לצאת לעבוד אך התנאים הקשים נמשכו וגם גרמו למותם ממחלות וממגפות של יהודים רבים.

...

על כן, מכל האמור לעיל מבקשת המשיבה לדחות את הערר.

טוענת המשיבה כי בכך שהעוררת לא ציינה במסמכים שהוגשו לקרן הסיוע עובדה כה משמעותית לפיה הוריה שהו בגיטו, שיכולה היתה לסייע לה בקבלת פיצויים היא הנותנת, לכך יש להוסיף את העדר תיעוד על שהיית ההורים בגיטו, כאשר מדובר בגיטו גדול שהתבצעו בו רישומים מסודרים, ומכאן המסקנה המתבקשת היא דחיית גירסת העוררת.

מכל האמור לעיל מצאנו כי יש לקבל את הערר.

בחלם לדבריה, בעמ' 1 מול שורה 16: "החיים היו קשים מאוד וזה היה מקום סגור עם גדר תיל, כימעט שנה". בעיניין נתינת הכסף לפולנים, טענה העוררת בנגוד למה שאמרה בערר, כי את הכסף נתנה אימא שלה בסלובטיץ לפולנים כדי להעביר את המשפחה לחלם ומשם לברוח.

עוד הוצגה בפני העוררת תביעה שהגישה בשנת 2009 למשרד האוצר, שם ציינה שהייתה בגטו חלם וכאשר נישאלה מי מילא את הטופס עבורה באותה שנה, 2009, סיפרה כי הייתה זו השכנה שלה, שהיא עצמה ניצולת שואה והשכנה גם הסבירה לה שיש לה זכות לקבל רנטה וכך היא מילאה את הטופס.

עוד יצוין כי עניין השפה הגרמנית צץ במעמד החקירה הנגדית, כאשר העוררת נישאלה האם הגישה תביעה לוועידת התביעות בשנת 2007, בטופס שנכתב בשפה הגרמנית.

...

מצאנו כי חרף הסתירות שצצו ועלו בעניינה של העוררת, שהו בני המשפחה בגטו חלם במשך כשנה.

בו"ע 17151-10-10 תייר נ' הרשות, אומר בית המשפט: "חלוף השנים, גילם המתקדם של מרבית העוררים, טעינותם הרגשית של האירועים שחוו, וגם תהליך מילואן של ההצהרות התומכות בבקשות שהגישו ועל אודותיו יודעים אנו דבר או שניים, בעקבות העררים שהונחו לפתחנו – כל אלה מחייבים את הועדה בנקיטתה של גישה גמישה שאיננה מביטה באורח דווקני ונוקשה על כל פרט ופרט בגרסאות העוררים, אלא מתמקדת במה שהוא ליבן והגרעין שבהן". מכל האמור לעיל, מצאתי כי עלה בידי העוררת להוכיח כי העוררת ומשפחתה שהו בגטו חלם במשך כשנה ועל כן אני קובעת כי העוררת זכאית לקבלת תגמולים מכוח חוק ההטבות.

ד"ר גדעון רוזנטל: אני מאשר גב' יואלה שרון : אני מאשרת 6 מתוך 7

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 62910-12-13 ו"ע 52428-01-14 תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חברת הוועדה – עו"ד צפורת בלאושטיין העוררים 1. משה סספורטס 2. מימון אבו 3. ארמנד טולדנו 4. זהבה אלקיים ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' חלק מהעוררים גם ע"י עוה"ד א. קידר המשיבות 1. הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 2. משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

ההערה לגבי החלטת ממשלת גרמניה משנת 2011: ביום 27.4.2011 פורסם כי המשא ומתן בין נציגי ועידת התביעות החומריות של העם היהודי לבין ממשלת גרמניה, ניגמר בסיכום לפיו יהודי מרוקו הצרפתית אשר נרדפו וסבלו תחת משטר וישי, יהיו זכאים למענק מ"קרן הסיוע" של ממשלת גרמניה בגין רדיפות משטר וישי.

כפי שצוין בעיניין גמיש אשר דן בשאלת ההכרה ביהודי עיראק, גם כאן יש לציין שאמנם קיים ספק של ממש אם בזמן המו"מ מול גרמניה בשנות החמישים על הסכם השילומים מדינת ישראל לקחה בחשבון תביעות אפשריות של יהודי מרוקו אולם עניין זה כשלעצמו איננו מונע הכרה ותשלום ליהודי מרוקו שכן לאחר החתימה על הסכם השילומים חייבת מדינת ישראל, בגדר הסיכונים המשפטיים שנטלה על עצמה, לפצות כל יהודי מכל תפוצה שהיא שהפך לאזרח ותושב מדינת ישראל עד התאריך הקובע במידה והוא יוכיח את זכאותו לפי חוק הפיצויים הגרמני והדין הישראלי ובחובת הוכחה זו עוסק הערר כאן.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

לטענת העוררת, תיקון מס' 5 לחוק ההטבות לניצולי שואה משנת 2014 השווה את תנאי ניצולי השואה שמקבלים קצבה ליוצאי מחנות וגטאות ממשרד האוצר לניצולי השואה שמקבלים קצבה מקרן 2 של ועידת התביעות, עם זכויות ניצולי שואה שמקבלים תגמולים ממשרד האוצר, דהיינו העלאת הגימלה בהתאם לאחוז הנכות.

לטענתה, לחישוב שמעלה העוררת אין כל בסיס בחוק ומפלה את מקבלה קרן 2 לטובה מול שאר מקבלי הקצבה וישנה את הרף שיהיה מקל רק עבור מקבלי קרן 2 ואף יגרום לחוסר שויון בין הניצולים.

...

את עירעורו הגיש המערער באמצעות בא כוחו, עוה"ד יואב ברקאי, הטוען כי ניתן להרחיב את מעגל הזכאים לפי חוק ההטבות, וכי ההסכם המצויין בסעיף 3(א)1(ב) לחוק ההטבות (דהיינו, ההסכם מיום 9.10.92 בין שר האוצר של גרמניה לבין ועידת התביעות), מאפשר למערער לחסות בצל חוק ההטבות, וכי הרשות השופטת רשאית לעשות כן לפי תבחינים שיש לצקת בהם מתוך מצפונה של הרשות השופטת וערכיה של מדינת ישראל, תוך הדגשה שהרשימות והקריטריונים שבהסכם משתנים מעת לעת.

בית המשפט העליון חזר וקבע ב-רע"א 2408/12 פלונית נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה (מיום 2.4.13), כי לצורך הוכחת זכות לפי חוק ההטבות, יש להוכיח שהייה במחנה מוכר וכי ההכרה ניתנה למחנות ולגטאות המוכרים בלבד (שם, בפסקה י"ב): "עם כל האהדה למבקשת ולכל מי שעבר תקופה איומה זו בתולדות עמנו, אין בידי להעתר למבוקש. חוק ההטבות אינו קובע כזכאים את כלל ניצולי השואה, אלא את מי שהיו במחנות רכוז, בגטאות ובמחנות שבהם עבדו עבודת פרך; כותרת סעיף 3 היא "הטבות לניצול שואה ששהה במחנה רכוז, בגטו או במחנה שיעבדו בו עבודת פרך", וסעיף 3(א)(ב) מדבר על מי ש"שהה במחנה או בגטו שהוכר.

ב"כ המשיבה אף ציין כי: "מבירור שערכנו מול היועץ המשפטי של ועידת התביעות הצהרת הכוונות האלה היא בגדר הצהרת כוונות..." (עמ' 3 לפרוט').

...

הערעור שבפניי הוא על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, שליד בית משפט השלום בחיפה (בראשות כב' השופט מר אהרון שדה) מיום 9.7.2013, בתיק ו"ע 42298-06-13, לפיו נדחה הערר שהגיש המערער מר יוסף נעים (להלן: "המערער") על החלטת המשיבה שדחתה את בקשתו של המערער לקבלת קצבה חודשית לפי חוק ההטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007.

בהִעדר כל ראיה חדשה (בניגוד כאמור למקרה של אנטולי חסוב), ומשנותרת בעינה קביעתה של הועדה לפיה לא הוכחה גִרסתו של המערער, ומשלא הוכחה שהייה בגטו מוכר, אין מנוס מן המסקנה שלא נפלה כל שגגה בפסק דינה של הועדה.

סבורני, שאין די באמור לעיל כדי להביא לקבלת הערעור.

מכאן, שאין מנוס מלהורות על דחייתו של הערעור, וכך אני מחליט, ובנסיבות הענין לא יהא צו להוצאות.