זכויות יוצרים של במאי סרט קולנוע

המסגרת הנורמאטיבית ידוע לכלל כי כל אחד יכול בפשטות להקליט ולשכפל בביתו יצירות המוגנות בזכויות יוצרים, ולעשות בהן שימוש חוזר, שוב ושוב (לשמוע שיר או לצפות בקליפ, לצפות בסרט או סדרה וכדומה).

כך אף הובהר בדברי ההסבר להצעת חוק הקלטת הריקה: "...מוצע לפצות את בעלי זכויות אלה, בדרך של פיצוי מאת הממשלה לחברת התמלוגים אשר תחלק את התמלוגים לבעלי הזכויות". אם כן, בכל הנוגע לגמול הקלטת הריקה, אקו"ם היא נאמן על הכספים המתקבלים במסגרתו, והנהנים הם הן בעלי זכויות היוצרים חברי אקו"ם והן בעלי זכויות היוצרים - תסריטאים ובמאים חברי תל"י. כפי שצוין לעיל, אין עוד מחלוקת משפטית אודות היותם של במאים ותסריטאים בעלי זכויות יוצרים ביצירה האודיו-ויזואלית.

מקום שמעמדם של חברי תל"י הנו מעמד של יוצרים ביצירה הקולנועית, יש לראותם כמי שנכנסים הם לגדר קבוצת "בעלי זכות היוצרים", לצורך קבלת תמלוגים, זכות אותה כאמור שמרו בידיהם.

...

לאור כל האמור לעיל, ניתן לומר כי אובדן ההכנסה עליו מורה סעיף 3ד' לפקודת זכות יוצרים, אינו נגזר אך ורק מן הפגיעה הישירה בזכות ההקלטה בלבד, כי אם פגיעה כוללת מעצם אפשרות שעתוק היצירה ושימושה בהקלטות הביתיות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

ואמנם, הגישה שלפיה במאי קולנוע הוא בעל זכות יוצרים בסרט הקולנוע, אומצה בפסיקת הערכאות המחוזיות [ראו למשל: בש"א (ת"א) 4636/03 אקו"ם אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' תל"י (1.6.2003)].

רבים מקרב עדי הקאמרי אף הביאו דעתם כי הכרה בזכות יוצרים בעבודת בימוי של הפקה קודמת, במסגרת הפקה שהיא בבימוי חדש ומקורי, היא מסוכנת ממש להתנהלותו של התאטרון ועלולה ליצור כאוס בהתנהלות בעלי התפקידים בו: "באם דרישותיו האבסורדיות של יזרעאלי יתקבלו, הדבר יצור כאוס מוחלט בעולם התאטרון. כל שחקן, במאי, תפאורן (ויש תפאורנים שמשפיעים על עיצוב ומבנה הצגה יותר מבמאים), יבקשו זכויות לעולמי עד על תרומתם המכרעת למחזה וירדפו כל הפקה חדשה לבל תישתמש חלילה 'בהוראותיהם'. זה יוסיף הרבה תביעות משפטיות אבל בעולם התאטרון תהא זו קביעה חסרת תקדים ומסוכנת." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (דברי פינס בסעיף 9 לתצהירה).

...

בשנת 2002 הועלתה בתיאטרון "הקאמרי" הפקה חדשה להצגה המיתולוגית לילדים "עוץ לי גוץ לי". על אותה הפקה חדשה כתב פרופ' גד קינר ב"ספר הקאמרי" השני (שיצא לאור בחודש יוני 2008 לרגל יום הולדתו ה-65 של התיאטרון: את הדברים הבאים: "עוץ לי גוץ לי – ההפקה החדשה של המחזמר לילדים עוץ לי גוץ לי, פרי עטם של אברהם שלונסקי ודובי זלצר בגרסתו החדשה של הבמאי רוני פינקוביץ', נתנה משנה תוקף לאגדה (תרתי משמע) בהא הידיעה, ממנה ניזון התיאטרון שנים רבות (ההצגה המקורית, 15.12.65, בבימויו המיתולוגי של יוסי יזרעאלי; הגרסה העדכנית 30.11.02). ההצגה – העוסקת בבת הטוחן האנוסה להפוך קש לזהב על מנת להפוך למלכה, ומסתייעת באישון זדוני התובע בתמורה את תינוקה אך מוכן לוותר בתנאי שתנחש את שמו, והסוף הטוב צפוי – לא היתה שעתוק של המקור, מה גם שרוב משתתפיה ויוצריה הצעירים, לרבות הבמאי, לא ידעו את יוסף (יזרעאלי). בתפאורה ובתלבושות המרהיבים של רות דר (גלילי הזהב, המיוצגים על ידי כדורים מוזהבים, ההולכים ותופחים, ובסופו של דבר מושלכים לקהל המנהל משחק כדור עם הבמה, הם רק אחת ההמצאות המבריקות של הבמאי והמעצבת), בעיבודים ובניהול המוסיקלי המכוונים לאוזן הצופה הצעיר בן זמננו (ערן דינור), ועם צוות השחקנים התוסס, זמרים ורקדנים, ההצגה הפכה בן לילה ללהיט". (ראו: נ/1).

סיכומו של דבר, פרופ' יזרעאלי אינו בעל זכות יוצרים בהפקה החדשה – ועל כן יש לדחות את תביעתו לקבלת תמלוגים מהכנסותיה.

ברי כי בנסיבות אלה ראויה התביעה להידחות כבר על הסף – מטעמי התיישנות; ואולם בכל זאת סברתי כי מן הראוי לקיים דיון בה גם לגופה, לנוכח הסוגיות שהיא מעלה, כפי שנעשה בפסק הדין לעיל.

סוף דבר התוצאה היא שהתביעה נדחית.

זהו הטעם שבגינו פנו תל"י ובמאים לבית המשפט למתן פסק הצהרתי (ת.א. 1419/01 תל"י חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע נ' שידורי קשרת בע"מ (אתר נבו) (להלן: "פרשת תל"י"), ט' גרינמן, זכויות יוצרים מעידן הדפוס אל העידן הדיגיטלי, תשס"ד-2003, 236 להלן: "גרינמן").

גם מכח היותו הבמאי של הסרט, קיימת לתובע זכות יוצרים מוגנת, כפי שנקבע 'בפרשת תל"י': "תכלית חוק זכויות יוצרים, כפי שהובהרה לעיל, אין בה כדי להוציא את הבמאים, אשר משקיעים מאמץ ויצירתיות בבימוי יצירותיהם, מתחולת החוק.

...

" (שם, פסקה 13) מן הכלל אל הפרט 35. בנסיבות המקרה דנן, ותוך שאני נותן משקל אף להתנהלות התובע בכך שלא עמד על זכותו לידרוש חזרה את הסרט, ובכך איפשר לנתבעת להפר את זכויותיו תקופה די משמעותית לאחר השידור הראשון, אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובע סכום של 90,000 ₪ הנובע ממכפלה של 10,000 ₪ בגין תשע הקרנות חוזרות.

על פי סעיף 3 לפקודת זכות יוצרים, לבית המשפט שיקול דעת אם לפסוק את הפיצוי הסטטוטורי, ולפיכך סבור אני כי אין להענות לעתירת התובע לפסוק על פי מספר הזכויות השונות שהופרו כנטען על ידו לעיל, מה גם שהתובע עצמו הגביל בסיכומיו את הסכום בסעד זה לסך 100,000 ₪.

התוצאה הנתבעת תשלם לתובע סך של 90,000 ₪ כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כדין, מהיום עד לתשלום בפועל.

בעניין זה נאמר מפי כבוד השופט מצא: "חוק זכות יוצרים הועתק מחוק אנגלי משנת 1911. המחוקק לא טרח לעדכנו, ולמעט כמה תיקונים מינוריים שהוכנסו בכמה מהוראותיו, נותר החוק במתכונתו המקורית. אין תימה, שהחוק אינו מתייחס לאפשרות לרכוש זכות יוצרים בסרט קולנוע או בהפקה טלוויזיונית. ואולם בפרשנות הוראותיו המיושנות של חוק זכות יוצרים אין בית המשפט רשאי להתעלם מן ההתפתחויות האדירות שחלו בתשעים השנים האחרונות בתחומי היצירה השונים". כבוד השופט הנשיא שמגר (כתוארו אז) הטעים את השיקול המנחה להענקת זכות יוצרים ביצירה כלשהיא: "מטרתם של זכויות יוצרים היא לעודד את הגיוון בביטויים ובידע הקיים ולהעשיר את עולם הביטויים. אלה הם הטובין הציבוריים שאת יצירתם נועדו דיני זכויות יוצרים לעודד. מתן תמריץ כלכלי נועד לשפר את כמות המידע והביטויים ואת האיכות שלהם בלי להתייחס לתועלת שניתן להפיק מהמידע החדש או מהביטוי החדש, ובכך נבדלים דיני זכויות יוצרים מדיני הפטנטים שנועדו לעודד רק מידע יעיל או תועלתני--זו גם הסיבה לדרישות המחמירות יחסית הקיימות בחוק הפטנטים ולדרישות המינימאליות של יצירתיות ומקוריות הקיימות בחוק זכות יוצרים. כעיקרון, די בכך שהיצירה מעשירה את העולם הספרותי, הדרמטי, המוסיקלי או האמנותי כדי שחוק זכות יוצרים יעניק לה הגנה" (ע"א 513/89, שם, בעמ' 163) (הדגשה שלי – צ.ב.) לאור זאת, אין ספק כי בהתאם להלכה הפסוקה ולטעמיו של חוק זכויות יוצרים, שתי היצירות נשוא התובענה נכנסות לגדר "יצירות דרמאטיות" כמשמעותן בסעיף 35 (1) לחוק זכויות יוצרים.

יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת שיצר בבש"א (תל-אביב-יפו) 4636/03, אקו"ם נ' תל"י ו-2 אח', תק-מח 2003(2), 6089, בעמ' 6093: "משנקבע כי יצירה קולנועית ראויה להגנת החוק ותכלית החוק לא נועדה למדר ולהוציא מי מיוצרי היצירה מתחולתו, ברי שאין אנו עוסקים בהסדר שלילי, אלא בלאקונה. לפיכך אין אלא להחליט באם פרשנות הלאקונה סובלת את תפיסתו של הבמאי כמחבר היצירה הקולנועית או אחד ממחבריה." כמו-כן, הואיל וחוק זכויות יוצרים הועתק מחוק אנגלי משנת 1911, הרי שאין לצפות כי תהיה בו מידת הפירוט העשויה להתבקש כנגזרת של החיים המודרניים.

...

אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה האוטנטיות של כתב העברת הזכויות מוטלת בספק.

יחד עם זאת, איני מקבלת את טענת טלעד כי צברי העניק לה זכויות שידור "בלתי מוגבלות". התמורה ששולמה לבמאי צברי אינה מכסה שימושים נוספים ביצירה, כגון שידורים חוזרים.

לסיכום לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה: התובע מס' 2, דורון צברי – במאי היצירה ה"רנטגן" – הינו אחד ממחברי היצירה ומשכך הוא בעל זכויות יוצרים ביצירה.

כב' השופטת י. שיצר נדרשה לטענה זו אשר הועלתה בבקשה למחיקה על הסף לפיה במאי קולנוע וטלויזיה אינם בעלי זכות יוצרים וקבעה, לאחר דיון מעמיק ונרחב, כי "המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הפרשנות הראויה היא כי במאי קולנוע וטלויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלויזיה". מאחר והשאלה המשפטית אם לבמאי הקולנוע והטלוויזיה זכות יוצרים ביצירות אורקוליות הוכרעה בתיק זה ע"י כב' השופטת י. שיצר, מתייתר הצורך בשלב הראשון, אשר כאמור הוכרע, ולפיכך מתייתר גם הצורך בהפרדת הדיון כפי שנתבקש בבקשה זו. מאחר והחלטתה זו של כב' השופטת י. שיצר ניתנה כמענה לטענת אקו"ם להעדרה של זכות יוצרים לבמאים ונומקה באופן נרחב, מפורט וממצה, הרי שאין לקבל את טענת אקו"ם כי קביעה זו נעשתה בדרך של אמרת אגב וכי משום כך לא מתייתר הצורך בדיון בשלב הראשון.

אקו"ם, לעומתה, טוענת כי כוונת הצהרתה בהודעה היתה לדיון והכרעה עקרונית של בית המשפט בשאלת זכויות היוצרים של הבמאים, וכי פסק הדין בת.א 1419/01 אינו מהוה הכרעה עקרונית שכזו מאחר ואינו קובע הלכה כללית בסוגייה, אלא מגביל את תחולתו לשתי היצירות הספציפיות שנידונו בו. מבלי לדון בשאלה האם פסק הדין בת.א 1419/01 מהוה תקדים בסוגייה, והאם הצהרתה של אקו"ם בהודעתה היוותה הסכמה עקרונית הכוללת גם את פסק זה, הרי שלעיצומו של עניין פסק הדין בת.א 1419/01 תומך בעמדתה של כב' השופטת שיצר אשר החליטה בבקשה לסילוק על הסף, כי לבמאים יש זכויות יוצרים ביצירות אורקוליות.

...

כב' השופטת י. שיצר נדרשה לטענה זו אשר הועלתה בבקשה למחיקה על הסף לפיה במאי קולנוע וטלוויזיה אינם בעלי זכות יוצרים וקבעה, לאחר דיון מעמיק ונרחב, כי "המסקנה הבלתי נמנעת היא כי הפרשנות הראויה היא כי במאי קולנוע וטלוויזיה הם בעלי זכויות יוצרים בסרטי קולנוע ובסרטי טלוויזיה". מאחר והשאלה המשפטית אם לבמאי הקולנוע והטלויזיה זכות יוצרים ביצירות אורקוליות הוכרעה בתיק זה ע"י כב' השופטת י. שיצר, מתייתר הצורך בשלב הראשון, אשר כאמור הוכרע, ולפיכך מתייתר גם הצורך בהפרדת הדיון כפי שנתבקש בבקשה זו. מאחר והחלטתה זו של כב' השופטת י. שיצר ניתנה כמענה לטענת אקו"ם להעדרה של זכות יוצרים לבמאים ונומקה באופן נרחב, מפורט וממצה, הרי שאין לקבל את טענת אקו"ם כי קביעה זו נעשתה בדרך של אמרת אגב וכי משום כך לא מתייתר הצורך בדיון בשלב הראשון.

דין הטענה להדחות.

כמפורט לעיל, אקו"ם טענה בבקשה למחיקה על הסף כי דין המרצת הפתיחה להידחות מן הטעם שהיא מבוססת "על ההנחה השגויה כי במאי קולנוע וטלוויזיה, הם בעלי זכויות יוצרים ביצירות אורקוליות". משטענה אקו"ם טענה זו היה עליה לפרוס את כל טענותיה התומכות בכך ואם לא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה.