זכויות יוצרים בשידורי טלוויזיה בכבלים

רקע עובדתי המערערת 1, סייפקום בע"מ (להלן: סייפקום), עוסקת בפתוח ושיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלויזיה בכבלים והמערער 2, דוד זילברברג (להלן: זילברברג) הוא מנהלה ומבעלי מניותיה.

סעיף 27 לחוק החודש קובע כך: "עשיית יצירה אמנותית חדשה שיש בה העתקה חלקית של יצירה קודמת או שהיא יצירה נגזרת של יצירה אמנותית קודמת, וכן כל שימוש ביצירה החדשה כאמור, מותרים ליוצר של היצירה האמנותית הקודמת, גם אם אינו בעל זכות היוצרים בה, ובילבד שהיצירה החדשה אינה מהוה חזרה על עיקרה של היצירה הקודמת או חקוי שלה". כדי להכנס לגדרי הסעיף, על המשיב להראות כי היה לכל הפחות יוצר במשותף של שרטוטי סייפקום.

...

לטענתו, על פי הדין האמריקאי התביעה הייתה נדחית בשל כללי השימוש ההוגן הנהוגים בו. לעניין עצם ההפרה, טען המשיב כי כיוון שעל המעשה חל חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: החוק הישן), יש להוכיח תחילה כי ההפרה הנטענת מהווה הפרה גם לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: החוק החדש).

אין בידי לקבל טענה זו. מוכן אני להניח לצורך הדיון כי שימוש ביצירה לצורך הצגתה לפני רשם פטנטים במדינה פלונית מהווה שימוש בהליך מנהלי לפי דין, על אף שקביעה כאמור אינה חפה מקשיים.

בשולי הדברים, אציין כי אין בידי לקבל את טענתו של המשיב לפיה משרד הפטנטים האמריקאי גילה דעתו לפיה שימוש ביצירה מוגנת לצורכי בקשת פטנט עולה כדי שימוש הוגן.

משהעתקת שרטוטי סייפקום בוצעה בארצות הברית, טוען המשיב כי הדין החל על המקרה הוא הדין האמריקאי שלא הוכח על ידי המערערים ומשכך יש לדחות את הערעור.

נפסק, כי יש לפרש בהרחבה את המונח "לקוח" בפרט 1 לתוספת השניה, ולאפשר הגשת תובענה ייצוגית נגד "בזק" שאיננה "עוסק", משום שהיא קשורה במערכת הסכמים עם חברת הכבלים אשר היא העוסק (ת.א (ת"א) 1618/06, בש"א 15818/06 ציגלר נ' HOT שידורי טלוויזיה בכבלים, [פורסם בנבו], מפי כב' השופטת צ. ברון, 17.4.07).

אם תאמר שבכל מקרה בו אדם שאינו מבין במשפטים או בזכויות יוצרים, ימצא כמי שהוא רפה שכל או אינו יודע השפה או אינו מבין את מהות העסקה (כהגדרת חוק הגנת הצרכן), הרי שבכך ניתן יהיה לטעון הטעה ביחס לעסקות רבות בהן אדם מן היישוב רוכש נכס מאת עוסק ולא קיבל ייעוץ משפטי.

...

למעלה מן הדרוש אומר, כי גם אם יקבע כי המונח "לקוח" שבפריט 1 לתוספת השניה לחוק רחב יותר מאשר המונח "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן, כך שהוא כולל גם את המבקשים, עדין אין מקום לאשר בקשתם לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, מן הטעמים שיפורטו להלן.

סוף דבר סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות מסמיך את בית המשפט לאשר תובענה ייצוגית כאשר "היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" ולצורך כך יש לשקול את החלופה האחרת, היינו – הגשת תובענה אישית על ידי חברי הקבוצה.

לפיכך, דין הבקשה להידחות ללא צורך בקיום דיון, כקבוע בתקנה 2(ה) לתקנות תובענות ייצוגיות.

הוט פועלת בתחום שידורי טלויזיה בכבלים, ומפעילה גם אפליקציית אינטרנט לציפייה בתכני וידאו.

בהילכת רע"א 6141/02 אקו"ם נ' תחנת השידור גל"צ, פ"ד נז(2) 625, קבעה כב' השופטת דורנר בסעיף 5 להחלטה: "ראש וראשון לסעדים בגין הפרתה של זכות היוצרים הוא מתן אפשרות לבעל הזכות למנוע הפרה זו בדרך של עתירה לקבלת צו מניעה. סעד זה הוא מיידי, ויש לתתו כבר מעת שעלה בידי היוצר להוכיח כי זכותו הופרה. פיצוי כספי אינו תחליף לסעד המניעה". עיקרה של השאלה, האם הייתה הפרה של זכות יוצרים ע"י הוט, לאור הוראות חוק תחנת שידור.

...

בקשה של שידורי קשת בע"מ [להלן – "קשת"] ליתן צו מניעה זמני כנגד המשיבה [להלן – "הוט"], האוסר על הוט לעשות שימוש בתכני הטלוויזיה של קשת, לרבות באמצעות הקלטת תכניה ושידוריה והפצתם בטכנולוגיות המאפשרות צפייה נדחית, למעט העברה מלאה בזמן אמיתי ללא קטיעה או עריכה של ערוץ קשת 12 בטכנולוגיית חדות רגילה [SD] כפי שמשודר הערוץ בעידן+.

עוד הובהר בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, שהמחלוקת בעניין פלטפורמת האינטרנט מתמקדת בשתי סוגיות: · הצפייה הנדחית – האם מכוח סעיף 13ג. לחוק הפצת שידורים בתחנות שידור ספרתיות, התשע"ב-2012 [להלן: "חוק תחנות שידור"] - הוט זכאית, ללא תשלום תמורה לקשת, להקליט את שידורי קשת ולהעבירם למנויים לצפייה נדחית.

הסכם האינטרנט שנחתם בין קשת לבין הוט פקע ב-14.4.23, והבקשה לצו מניעה הוגשה בחלוף כשבועיים ב-30.4.23, לאחר כישלון המו"מ. בנסיבות אלה טענת השיהוי דינה להידחות.

מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו במכתבו ליו"ר מועצת הכבלים והלוויין מ-16.11.16 [נספח 4 לכתב התשובה בבקשה לצו מניעה זמני] , הדגיש: "אנו סבורים כי הפצת הערוצים המסחריים בטכנולוגית HD ע"י חברות הכבלים והלוויין... נכללת במסגרת חובת ההפצה של הערוצים המסחריים ע"י חברות הכבלים והלוויין, הקבועה בהוראות חוק התקשורת וברישיונות הרלוונטיים". במכתב סמנכ"ל הנדסה של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מ-15.11.16 [נספח 4 לכתב תשובה בבקשה לצו מניעה זמני] הוסבר: "הצפייה... בתכנים באיכות SD... הינה ירודה, ולא עומדת ברמת האיכות הסובייקטיבית הנדרשת... המעבר לשידור בטכנולוגית HD הינה המקובלת, הנאותה ביותר בשידורי טלוויזיה...". הוט טענה בסעיפים 44-45 לתשובתה בבקשה לצו מניעה: השימוש בטכנולוגית HD הוא הסטנדרט; חוק תחנות שידור אינו קובע שיטת שידור, שכן שידור הוא בהתאם לפרקטיקת השידור והטכנולוגיה הנוהגת בשוק; אין הוראת חוק ספציפית המתירה לקשת ליתן רישיון לשידור באינטרנט ללא תמורה אך ורק בטכנולוגית SD; קשת מושתקת מלהעלות טענות, שכן כבר בשנת 2016, בהתאם למכתבה של הרשות השנייה, שנשלח לבקשת קשת, נאמר שחלק מחובת העברה לפי חוק התקשורת הינה שימוש בטכנולוגית HD; קשת עמדה על כך ששידוריה יועברו בידי הוט בטכנולוגית HD, ולכן חל עליה כלל המניעות.

סוף דבר ניתן בזה צו מניעה זמני האוסר על הוט לעשות שימוש בתכני הטלוויזיה של קשת באמצעות הפצה בטכנולוגיה המאפשרת צפייה נדחית בפלטפורמת האינטרנט.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.

כל שידור אחר של יצירה מוגנת, בין ראשוני ובין משני, בין אם היא נכללת בהפקה עצמית ובין אם בהפקה של מפיק חיצוני, חייב, אפוא, בקבלת הרשאה מבעלי זכויות היוצרים בה. אף אחד מהחוקים הנ"ל אינו מחייב, שבכל הנוגע לשידורי משנה והפקות של מפיקים חצוניים תסדרנה חברות הכבלים את קבלת ההרשאות, הנדרשות לשידור היצירות המוגנות הנכללות בהם, אל מול בעלי זכויות היוצרים ישירות.

ההסכמים בין התובעת לבין הטלויזיה החינוכית (המשודרת בערוץ 23 ובחלק משעות השידור של ערוץ 1 וערוץ 2; תצהיר בלינקוב, סעיף 85, נספחים מ"א – מ"ג): ההסכמים אינם מגלים, כיצד נקבעו סכומי התגמולים על פיהם, שהנם כדלקמן: בעבור שנת 1993 ושידורים בערוץ הטלויזיה החינוכית בלבד (לא כולל הזכות לבצוע סינכרוניזציה) – 120,364.63 ₪, כ-43,960$ ביום חתימת ההסכם (16.5.93, 1$ = 2.738 ₪).

...

אם השיטה הראויה לקביעת סכום התמלוגים, שתשלמנה הנתבעות, הינה אחוז מסויים מההכנסות, אזי יש לקבוע מהו אותו אחוז ואילו הוצאות יש לנכות מסך ההכנסות לצורך העניין.

שנת 2003, בהתאם למצב המנויים בסוף שנת 2002: סכום התמלוגים בגין המנויים הדיגיטלים: 2,026,080 ₪ = 536,000X 2 X 3 X 0.63 ₪ סכום התמלוגים בגין המנויים האנלוגים: 617,400 ₪ = 490,000X 2 X 0.63 ₪ סה"כ: 2,643,480 ₪ על פי החלטתי בבש"א 5576/05 מיום 6.7.05, נדרשו הנתבעות לשלם דמי רישיון זמניים בסך 380,000$ לשנה החל בשנת 2003.

אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הוצאות המשפט (בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ + מע"מ להיום.

התובעת 1 (להלן: "סייפקום"), עוסקת בפיתוח ובשיווק של מוצרים בתחום גיבוי חשמלי למערכות שידורי טלוויזיה בכבלים, והתובע 2 (להלן: "זילברברג"), הינו מבעלי מניותיה וכן מנהלה, ועל שמו אף רשומים פטנטים אחדים אשר באים להגן על הטכנולוגיות שפותחו על ידי סייפקום.

השוני, לגרסת הנתבע, טמון בכך שהמדובר בטכנולוגיות שונות, אשר להסברתן נדרשים שרטוטים שונים, ולא בכדי שני הפטנטים, זה מבית מדרשה של סייפקום, וזה של הנתבע, תקפים זה לצידו של זה. הנתבע טוען עוד כי, ככל שנמצא דמיון בין השרטוטים, הרי דמיון זה טמון בטיבן המשותף של היצירות נשוא התביעה, דהיינו, שרטוטים להתקנה והפעלה של מערכת אל פסק, והמדובר בדמיון פונקציונאלי גרידא, שאינו יכול לבסס טענה בדבר הפרת זכות יוצרים.

...

אף דינה של התביעה שכנגד, להידחות.

אף טענת הנתבע בעניין הפרה, כביכול, של זכויות היוצרים שלו בהכנת תרשים הזרימה של ההוראות הטכניות לטפול בתקלות, שהכין בעת שעבד במת"ב, דינה להידחות.

העולה מכל האמור לעיל הינו, שדינן של שתי התביעות להידחות.