זכויות יוצרים במוסיקה במקומות ציבוריים

יתר על כן, בנוגע לזכויות יוצרים נפסק כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור – כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים צבוריים – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי בעלי העסק ומנהליו – כמוה כמתן הרשאה הנתנת "לתועלתו הפרטית" של בעל העסק (לעניין זה ראו: ע"א (ת"א) 1987/97 אקו"ם נ' אולמי חאן הדקל בע"מ (31.12.97), וכן ת"א (ת"א) 25/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ (18.2.98), שאושר ברע"א 1263/98 אטלנטיס נשר בע"מ נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ (7.4.98)).

...

מנגד, התביעה למתן צו מניעה נדחית.

אין צורך שאקבע מסמרות בעניין זה, שכן לא שוכנעתי, למרות התנהגות הנתבעים עד הגשת התביעה, כי בכוונתם להמשיך ולהשמיע ביצועים ללא תשלום תמלוגים.

בשים לב להסכם שכר הטרחה שהציגו התובעים (נספח 23 לתצהירי התובעים), ולמסמכים שהציגו לגבי הוצאותיהם (נספחים 20 ו- 22 לתצהירים), ובהתחשב בסכום שנפסק לזכות התובעים, אני קובע כי הנתבעים יישאו בהוצאות התובעים בסך של 5,000 ₪, ובנוסף ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪.

סעיף 13 לחוק זכות יוצרים קובע: "ביצוע פומבי של יצירה הוא השמעתה או הצגתה בציבור, במישרין או באמצעות מכשיר." התובעת הוכיחה, בראיות אותן הציגה לבית המשפט, כי היא בעלת הזכות הבלעדית, לפי חוק זכויות יוצרים, להרשות השמעה בפומבי של מוסיקה מוקלטת, אשר הופקה על ידי חברות התקליטים המפורטות בנספחים 1 ו- 2 לכתב התביעה ולתצהירו של אלכס.

השאלה העומדת לדיון היא - האם הנתבע ביצע בפאב הפרה של זכויות היוצרים אותן מנהלת התובעת? סעיף 47 לחוק זכויות יוצרים, שכותרתו "הפרת זכות יוצרים", קובע כדלקמן: "(א) העושה ביצירה פעולה מהפעולות המפורטות בסעיף 11, או מרשה לאחר לעשות פעולה כאמור, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן עשיית הפעולה מותרת לפי הוראות פרק ד'." סעיף 49 לחוק זכויות יוצרים, שכותרתו "ביצוע פומבי במקום בידור צבורי", קובע כדלקמן: "המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור צבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהוה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור צבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון.

...

הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בסך של 30,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט כדלקמן: החזר אגרה בסך של 1,687 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.7.2019 ועד היום.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.

"המרשה לאחר, למטרת רווח, שימוש במקום בידור צבורי לשם ביצוע פומבי של יצירה, בלא רשותו של בעל זכות היוצרים, מפר את זכות היוצרים, אלא אם כן לא ידע ולא היה עליו לדעת שהביצוע מהוה הפרה כאמור; לעניין זה, "מקום בידור צבורי" – מקום המשמש למופעי בידור ותרבות, לרבות אולם שמחות, גן אירועים, מסעדה, בית קפה או מועדון".

בעיניין זה אציין, כי הנתבעים כולם כבעלי ומחזיקי אולם השמחות וכן כמפעיליו, הם לענייננו "המרשה לאחר", היינו אותם תקליטנים שהשמיעו יצירות מוגנות במועדים הנ"ל. בספרו של המלומד טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה, 2008), צוין לגבי יסוד זה, כי באירועים מהסוג המתקיים באולם שמחות מהווה המוסיקה מרכיב חיוני ובלתי נפרד מהארוע.

...

בשל כך, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעות מאת הנתבעים בגין כל הפרה על סך של 30,000 ₪, ובגין שלוש הפרות על סך של 90,000 ש"ח. בכתב התביעה עתרו התובעות אף לצו מניעה קבוע.

לסיכום: דין התביעה להתקבל.

כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 20,000 ₪.

סע' 19(1) לחוק, מוסיף וקובע כי: "זכות יוצרים בתקליטים, בלוחות מנוקבים ובשאר מכשירים שאפשר להעתיק בהם קולות באופן מיכני, תהא קיימת באותו אופן כאילו היו המכשירים האלה יצירות מוזיקליות, אלא שתקופת זכות היוצרים תימשך חמישים שנה מעת עשיית הקלישאה המקורית שממנה נתקבל המכשיר במישרין או בעקיפין, ומי שהיה בעליה של הקלישאה המקורית בעת היעשותה יהא דינו כמחבר היצירה, ומקום שבעל כזה הוא חברה יהא דינה של החברה, לצרכי חוק זה, כאילו מקום-מושבה נמצא בגבולות מושבותיו של הוד מלכותו שחל עליהם חוק זה, אם קבעה החברה לעצמה מקום-עסקים באותן המושבות". מהאמור לעיל עולה כי קיים הבדל בין הזכות של היוצר לגבי היצירה (כגון, מחבר המילים או הלחן, אם עסקינן ביצירות מוזיקליות) לבין הזכות של מי שהכין "מכשיר" לגבי אותה יצירה (דהיינו מי שיצר את האמצעי המכאני-פיזי אשר עליו מוטבעת היצירה, כגון, מי שהקליט את הקלטת עליה הוקלטה היצירה המוזיקלית).

בהקשר זה ניתן להפנות לפסיקה שקבעה לא אחת כי השמעת מוזיקה במקומות ציבוריים נועדה לתועלת אותם מקומות, להנעים את זמנן של השוהים שם ובכך למשוך קהל אל אותם מקומות – וברי כי משיכת הקהל נועדה לתועלת המקומות בהם עסקינן.

...

לפיכך, שוכנעתי כי יש לקבל את הדרישה במלואה ולהעניק לאקו"ם את הסעד המבוקש.

לאור כל האמור לעיל, על כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 100,000 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום 23/12/2003 ועד היום.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, את הוצאותיה של התובעת בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ (לרבות בגין עלויות החוקר ושכ"ט עו"ד), וכן את החזר אגרת בהמ"ש ששולמה.

מכאן, שגם אם היה הנטל להוכחת הפרקטיקה הנוהגת מוטל על התובעים – יש לראותם כמי שעמדו בנטל זה. בהקשר זה מן הראוי לצטט מדבריו של פרופ' ויסמן, מהם ניתן ללמוד באיזה מקרים הדרישה למתן קרדיט תחשב כבלתי סבירה ובלתי מקובלת: "הזכות האישית של ייחוס יצירה ליוצרה מסוייגת, כאמור בסעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, להקף ולמידה המקובלים. דבר זה נידרש שכן במצבים מסוימים עמידה על הזכות של ייחוס יצירה ליוצרה עשויה להיות בלתי סבירה. כך, למשל, כאשר מקרינים בטלביזיה אירוע כלשהוא שארע במקום צבורי, כשברקע נשמעה מוסיקה, או כשברקע נראה פסל הניצב בכיכר העיר, לא יעלה על הדעת שתהא חובה לציין בשידור מי היה המלחין של המוסיקה שנקלטה באקראי, ומי הוא הפסל של הפסל שקלטה עין המצלמה"[י' ויסמן, "מעניין לעניין בזכויות יוצרים, הפרקליט מה (תש"ס-תשס"א) 229, 237] (ההדגשה אינה במקור – ב.א.).

...

בנסיבות אלה, אני קובע כי לסכומים אותם פסקתי לעיל לזכותם של התובעים – יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשתן של כל אחת מהתביעות המקוריות נושא הליך מאוחד זה, אשר הוגשו בשנת 2003 (כל אחת מהתביעות המקוריות בהתאם לתאריך הגשתה), ועד ליום התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאות המשפט והסוגיה הכרוכה בבירור חבותם של הנתבעים 2, 4, 7 ו-9 לניזקי הנתבעים בגין הפגיעה בזכויות היוצרים של התובעים בכתבות, סוגיה אשר מעצם טבעה ומהותה הינה מצומצמת ביחס ליתר המחלוקות שנדונו במסגרת בירור התובענה, הנני מחייב בזאת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מבין הנתבעים 2, 4, 7 ו-9, אשר התביעה כנגדם נדחתה במלואה – סך של 30,000 ₪.

לפיכך, בהתחשב בעובדה שרק חלק מסכום התביעה נפסק לטובת התובעים, וכן בהתחשב בכך שחלק זה היה אף מצומצם יותר בהתייחס לפיצוי שנפסק בתביעותיהם של הכתבים-התובעים, אני פוסק כי הנתבעים 1, 3 ו-6, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעורים הבאים: סך כולל של 180,000 ₪ישולם ע"י הנתבעים 1, 3 ו-6 למעריב הוצאת מודיעין בע"מ. בנוסף לכך, ישלמו הנתבעים 1, 3 ו-6 לכל אחד ואחדמבין6 (ששת) הכתבים-התובעים ה"ה ליאור ברון, דרור גלוברמן, רונית מורגנשטרן, יעל גרוס, יהודה שרוני וגד פרץ, סך של 20,000 ₪.