זכויות ידועה בציבור במקרה של בגידה

בעיניין אחר נקבע לאחרונה על ידי כב' השופט יצחק עמית, בדעת מיעוט, כי הגם שלנושא הבגידה יכול להיות השלכה בסכסוך רכושי בין בני זוג, הרי שבמקרה בו טענת הבגידה מתייחסת לחודשים מספר טרם פרוץ הסיכסוך, לאחר 30 שנות נישואין, לא יהא בכך כדי לשלול ממנה למפרע את הזכות לשיתוף ספציפי בבית המגורים, ולפיכך האישה זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים.

ואולם וזה העיקר, לדעתנו, אין בכוחה של בגידה נטענת או בהסכם לחיים משותפים או בצוואה כשלעצמם, כדי לשלול הכרה כידועה בציבור, שכן מדובר במערכת היחסים שבין המנוח לבין הקרן המושתתת על הוראות הקרן; ואין באירועים אקסוגניים מעין אלה כדי לגבור על הוראות תקנון הקרן (בשינוים המחויבים ראה בג"צ 27963/06 שאוה- שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה (מיום 21.4.2009)).

במילים אחרות, אין בבגידה נטענת כדי "לקחת" וליתר דיוק "לשלול" מהתובעת, הכרה של הקרן, גוף מתחום הבטחון הסוצאלי אשר הורתה של הזכות הנטענת ביסוד היחסים שבין המנוח לבין הקרן, את היותה ידועה בציבור, על סמך טענות של הנתבעים שממילא לא הוכחו בדבר בגידה נטענת.

...

ואולם וזה העיקר, נקבע על ידי כב' השופט רועי פוליאק בעניין סידורובה, דברים היפים לענייננו, כי "בכניסה לחיים משותפים בגילאים מבוגרים, בין בנישואין ובין בהתקשרות חוזית, ההפרדה הרכושית היא פעולה מקובלת שאין בה כדי לשלול, כשלעצמה, הכרה במעמד של ידועים בציבור." מבלי לגרוע מכל האמור לעיל, נבקש לציין כדלקמן: * ראשית, העובדה כי לתובע ולמנוח היו חשבונות בנק נפרדים (ע' 6 ש' 1-12; ע' 32 ש' 10-13) אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן נקבע לפני כשלושה עשורים כי לבחינה מהו משק בית משותף, "אין נפקא מינה, אם יש לבני הזוג חשבון נפרד" (ע"א 107/87 שרה אלון – פרידה מנדלסון, פ"ד מג (1) 431).

* לא מצאנו ליתן משקל של ממש לעובדה, כי שמה של התובעת לא מופיע על חלק ממנוייו של המנוח; ומכל מקום, גרסתה של התובעת כי על פי רוב המנוח הלך עמה לקולנוע לא נסתרה (ע' 8 ש' 20-32; ע' 14 ש' 23-25).

לא נעלם מעינינו, כי התובעת לא השתתפה בהוצאות וסידורי הקבורה של המנוח (ע' 10 ש' 10-13), אך לא מצאנו ליתן לכך משקל של ממש.

כאשר שני צעירים, שהם בני זוג, עושים כך יחדיו, סביר כי הם מקיימים יחסי אישות וכי הם עורכים קניות יחדיו ומשלמים יחדיו את חשבונות הבית, אך האם די בכך על מנת לקבוע שהם ידועים בציבור, שבמקרה של חלילה מוות של אחד מהם, זכאי האחר לזכויות מכח חוק הירושה? מסופקני [.

בין שהמיתנגדת נפצה את המכשיר בכוונה להשמיד ראיות אלו, ובין שעשתה כן "בתגובה נסערת" לתחושת הבגידה שחוותה בכך, השמדת הפלפון באופן כה שיטתי מובילה להנחה הפשוטה הסותרת את טענתה.

...

] מסקנה בהחלטתנו מיום 14.12.2016 כתבנו: "במקרה שלפנינו, כאשר ביה"ד מעיין בכתב התביעה ובממצאים שצורפו, טרם הוצגה בפני ביה"ד ראיה או עובדה המלמדת על "זכות נחזית לכאורה" המורה על "חיי משפחה במשק בית משותף"."

עם ישראל, ואף הדתות אשר קמו בעקבותיו, הובילו את האנושות מהאלילות הקדומה, לאמונה בא-ל אחד, כאשר בסופו של דבר יבוא העולם על תיקונו דרך עבודת ה' בעידן מלך המשיח בן דוד, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ד): "לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". גדלותו של עם ישראל כ"אור לגויים" מושתתת על התורה הקדושה, וכדברי משה רבנו בתחילת ספר דברים: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח).

סוף דבר, ההתנגדות לצו הירושה נדחית.

התשתית העובדתית לצורך הכרעה בשאלה האם התובעת והמנוח היו בגדר "ידועים בציבור" במועד הרצחו של המנוח ובמשך כמה זמן, הנה די ברורה ועולה ממנה כי ספק רב אם התובעת והמנוח היו בגדר "ידועים בציבור" במועד פטירת המנוח, אולם גם אם מאן דהוא יהא סבור כי ניתן להגדיר את מעמדם כ"ידועים בציבור", לא ניתן לעשות כן אלא לכל היותר ב-3 חודשים אחרונים לפני הרצחו של המנוח ולא מעבר לכך, וגם זאת בדוחק רב. התובעת והמנוח התגרשו בחודש 5.04, לאחר שהמנוח בגד בתובעת עם חברתם מינה, והתובעת גילתה זאת.

על המוסד מצידו ליידע, קודם לכן, את האלמנות והאלמנים הזכאים לקצבת שאירים או תלויים, על חובתם זו. " עינינו הרואות כי אף בתחום הביטחון הסוצאלי יש צורך בפרק זמן של קיום מגורים משותפים ומשק בית משותף על מנת להעניק לזוג מעמד של "ידועים בציבור". בעניינינו, מעשה הגירושין תוך איזון משאבים, ניתק את התלות הכלכלית בין התובעת לבעלה המנוח ועזיבת התובעת את דירת המגורים המשותפת, תוך קנית דירה אחרת ומגורים בנפרד, ניתקו את המגורים המשותפים שהיו בעבר בהתייחס לתובעת ולמנוח.

לאור כל האמור לעיל דין תביעת התובעת להדחות ועם כל הצער על נסיבותיו של המקרה שבפנינו, איננו סבורים כי מבחינה משפטית ניתן להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח מיכאל שלף ז"ל לצורך קבלת זכויות פנסית השאירים מהנתבעת.

...

בסופו של דבר הורשע רובשקין בהריגה ונגזרו עליו 10 שנות מאסר בפועל.

התובעת לא הוכיחה כי היתה תלויה כלכלית במנוח עובר להירצחו וניהול קשר זוגי כזה או אחר הכרוך בלינה משותפת לסירוגין, ביציאה לבילויים משותפים וכד', אין בו כדי להביא למסקנה כי המדובר בקשר לטווח ארוך, מה גם שהוכח בפנינו כי המנוח ניהל מערכות יחסים עם נשים אחרות לאחר הגירושין, והסיבה לגירושיה של התובעת מהמנוח היתה בשל ניהול מערכת יחסים עם אישה אחרת במסגרת הנישואין, כך שסביר שעל מנת למסד מחדש את הקשר בין התובעת והמנוח, היתה התובעת דורשת מהמנוח להוכיח נאמנות במשך פרק זמן לא מבוטל שאם לא כן מדוע תשוב התובעת לחיות עם המנוח, כאשר בעבר התגרשה ממנו על רקע העידר נאמנות.

למרות שאף אנו, כבית-הדין האיזורי, התרשמנו מיחסי הקירבה והמסירות ששררו בין ענת לבין המנוח, לא נחצה קו הגבול של שלוש השנים ועל-כן אין מנוס מדחיית העירעור בכל הנוגע לזכותה לקיצבה מתוקף הוראתו של סעיף 28(א)(1) לחוק הגמלאות".

לאור כל האמור לעיל דין תביעת התובעת להידחות ועם כל הצער על נסיבותיו של המקרה שבפנינו, איננו סבורים כי מבחינה משפטית ניתן להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח מיכאל שלף ז"ל לצורך קבלת זכויות פנסית השאירים מהנתבעת.

כידוע, טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון חלה הילכת חזקת השתוף שהיא יציר הפסיקה (ולמעשה היא ממשיכה לחול על מי שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף ביום 1.1.1974 וכן לגבי ידועים בציבור), אשר עיקרה בכך, כי יש בקיומם של חיי נישואין תקינים בכדי להקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד.

וכפי שהדברים סוכמו על ידי כב' הנשיאה א. חיות בעיניין דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2021) (להלן: דנג"ץ הבגידה): "... תכליתה של הילכת השתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג.

באשר להגדרתו, מהותו והיקפו של אותו "דבר מה נוסף" הובהר בפסיקה, כי עסקינן במבחן עובדתי התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (2010); בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏2016); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (2011)).

...

בנסיבות אלו מצאתי כי החלטתי למזונות זמניים מיום XXX איזנה באופן ראוי והוגן את חובת הצדדים במזונות, זאת חרף שבעת מתן החלטתי טרם הונחו בפני כל ראיות הצדדים.

טענת האיש להפרדה רכושית - נדחית מכל וכל אין מחלוקת כי לא נחתם בין הצדדים מעולם הסכם ממון ולא מצאתי לקבל את טענות האיש כי הצדדים בפועל התנהלו בדרך של הפרדה רכושית וזו הייתה ההסכמה ביניהם ולפיכך אין להכיל עליהם משטר של שיתוף רכושי מיום הנישואין ועד למועד הקרע.

דיון והכרעה לעניין טענת השיתוף הספציפי כאמור לעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ונשמעו עדויותיהם, מצאתי לקבל טענת האישה כי הוכח שיתוף ספציפי בXXXשנרכשה בשנת YY ואנמק.

במילים אחרות, לסברתנו, חסידי הגישה ההסכמית וחסידי הגישה הקישורית מתנבאים בקול אחד כל אחד כפי נוסחו, טעמו והדגשיו שלו, אך העולה מהדברים הוא אחד - בהתקיים תנאי סף מסוימים, אפשר להניח את קיומו של שיתוף ספציפי ואין צורך להוכיח באופן פוזיטיבי את הסכמת הצדדים לעניין, וכי השיתוף הספציפי יוכח במבחנים שיביאו אותנו למסקנה באשר לשיתוף אובייקטיבי ולאו דווקא סובייקטיבי של אותם בני זוג.

ובסופו של דבר זה ירד מהחשבון.

ש: באמת אהבת אותה? ת: כן. ש: פלונית פרנסה יחד אתך את המשפחה המשך השנים? ת: כן. לנוכח האמור אני מקבלת את טענת האישה לטעת שיתוף ספציפי בXXXשרכש האיש טרם הנישואין וקובעת כי יש לאזן את שוויו.

סוף דבר בעניין הקטינים והמזונות כאמור בחלק זה של פסק הדין.

משכך אני ממנה בזאת את המומחה מר XXX לערוך חוות דעת בעניין האיזון הרכושי בין הצדדים.