זכויות דייר עמידר לאחר הפסקת מגורים עם האב

מעבר לכך, התובעת הפסיקה לשלם דמי שכירות אלו החל מחודש ינואר 2014, ומשכך איבדה זכאותה להחשב כדיירת מוגנת - באם הייתה לה זכות כזו.

בעל דין הטוען, כי הפך להיות דייר מוגן לאחר פטירת הדייר שהתגורר לפניו במושכר, עליו הנטל להוכיח כי הדייר לפניו היה דייר מוגן באותו מושכר, ואין מקום לקיומה של חזקה עובדתית כלשהיא באשר לזכויותיו המוגנות של הדייר המנוח.

באשר לתנאי המגורים עם הדייר קודם פטירתו האם השכילה התובעת להוכיח כי התגוררה עם אביה בדירה ברח' תחכמוני 14 ת"א, ששה חודשים קודם פטירתו, דהיינו מחודש ינואר 1972? לאחר שבחנתי את הראיות שבפניי, הריני קובעת כי התשובה לשאלה זו שלילית.

בנוסף, הוגש תצהירו של מר ציון יצחק אשר הצהיר כי "כל הדיירים במיתחם, כ-25 דיירים במספר, רכשו את זכות הבעלות עפ"י נהלי עמידר או רשות מקרקעי ישראל תוך מתן הפחתות והנחות משמעותיות מאד בהיותם דיירים מוגנים... ורק לגבי תקוה באה דרישה לתשלום דמי מפתח" (סעיף 6 לתצהירו).

...

טענת האפליה, נדחית.

חרף כך, ומבלי להתעלם מהפסיקה האמורה, נראה לי כי בנסיבות המיוחדות מאד של מקרה זה, כאשר הנתבעת יצרה כלפי התובעת מצג פוזיטיבי בדבר היותה דיירת מוגנת בנכס, ובהתחשב בגילה ומצבה של התובעת, אשר זהו מקום מגוריה מזה שנים, יש להכיר בתובעת כבת רשות הזכאית להמשיך ולגור בנכס כל ימי חייה תמורת תשלומים חודשיים, כפי שנדרשו על ידי הנתבעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

בעקבות הממצאים הללו, הודיעה עמידר לבתה של העותרת ביום 26.10.2020, כי מאחר שהעותרת מתגוררת "בבית אבות כבר שנה ויותר... התקבלה הודעת ביטול על הליך המכר". זאת, בשים לב לנוהל מכר דירות בשיכון הצבורי הקובע, כי מכירת דירה תתבצע רק ככל שאין הפרה יסודית של חוזה השכירות, כגון במקרה של נטישת הנכס על ידי הזכאי.

בסעיף 15 בחוק הדיור הצבורי נקבע, כי: "הוראות החוק המקנות זכויות לזכאי ... לא יחולו אם חוזה השכירות הופר הפרה יסודית, אלא אם כן תוקנה ההפרה בתוך זמן סביר לאחר שניתנה ארכה לכך". הוראה דומה מופיעה אף בסעיף 2 בנוהל "מכר דירות בשיכון הצבורי" של משרד השיכון, לפיו: "מכירת דירה תתבצע רק אם אין הפרה יסודית של חוזה השכירות...". בחוזה השכירות שנכרת בין העותרת לבין עמידר (ראו נספח ט' לתשובת עמידר) נקבעו ההוראות הבאות הצריכות לעניין (סעיפים 4, 9, 12): "השוכר מתחייב ... להתגורר בו (במושכר – א' י') בקביעות במשך כל תקופה השכירות"; "המושכר ישמש את השוכר למטרת מגורים בלבד והוא אינו רשאי לשנות את מטרת השכירות ו/או להשתמש במושכר או בכל חלק ממנו למטרה אחרת כלשהי אלא בהסכמה בכתב ומראש של המשכירה"; "לא קיים השוכר את התחייבותו להחזיק במושכר ולהתגורר בו רשאית המשכירה לבטל את החוזה בהודעה בכתב". הוראות משלימות לחוזה השכירות מצויות באותו נוהל "מכר דירות בשיכון הצבורי" כנזכר.

כך למשל, אם במועד הגשת בקשה לרכישת דירה בדיור הצבורי עונה פלוני על הגדרת הזכאות שבחוק, אך בתקופה שבין הגשת הבקשה לבין קבלת ההחלטה בעיניינו (או אף בתקופה שבין קבלת ההחלטה בעיניינו לבין ממושה) הוא מפסיק להיכלל בהגדרה זו, שכן הוא יורש דירה אחרת בשווי שעולה על 350,000 ש"ח, קשה להלום שבנסיבות אלה זכאותו תעמוד בעינה על חשבון מחוסרי דיור הממתינים בתורם לקבלת דיור צבורי, והדברים ברורים" (ההדגשה במקור – א' י').

...

המשיבים, מנגד, טוענים כי דין העתירה להידחות.

לא שוכנעתי כי קיים פגם ברצונם של המשיבים לקבע העדפה לתור מחוסרי הדיור האחר, לאחר שהעותרת נמצאה כמי שהפרה את המוסכם בין הצדדים בסמוך לאחר שהגישה את בקשת הרכישה.

אף יש ממש בטענה כי העותרת לא מיצתה את ההליכים בטרם פנייתה לבית המשפט, משלא הגישה ערעור לוועדה בינמשרדית על מנת שתבחן את זכאותה לרכישת דירה, כנזכר בסעיף 11 לאותו נוהל "מכר דירות בשיכון הציבורי". לא שוכנעתי כי ייחסם של המשיבים אל העותרת כלל חוסר שוויון, שרירות, חוסר תום לב והגינות, הימנעות משקילת השיקולים הרלוונטיים או שקילת שיקולים שאינם רלוונטיים.

סוף דבר ביתרת טענות העותרת לא מצאתי ממש ונוכח המקובץ - דין העתירה להידחות.

להלן: "המנוח") אשר לטענתם היה בעל זכות דיירות מוגנת בדירת מגורים על המקרקעין הצמודים לה בכפר שלומי והיה בר הרשות בכל שטחי המשק הסמוכים.

לטענת התובעים כפי שפורט בתביעה, לאחר שהמנוח עלה לישראל מטוניס עם אביו ואחיו הצעיר, נשלח להתיישב בכפר הערבי הנטוש "בצה" באדמותיו (היום איזור התעשיה דורה בעיר שלומי).

באשר לבית המגורים והדיירות המוגנת: הנתבעת מציינת כי התובעים מקדישים חלק רב מכתב התביעה לעניין בקשתם לרכישת בית המגורים בהתאם לנהלי עמידר.

לאחר פטירת המנוח הרי שהזכויות שהיו לו כדייר מוגן מופסקות ואינן מועברות ליורשיו וחוזרות להיות רכוש של המדינה ודי בכך כדי להביא לסילוק התביעה על הסף גם מטעם זה. תשובת התובעים: באשר לטענה להעדר עילה, אין עוררין כי קיימים הסכמים שהרי המנוח שילם מדי חודש את שוברי השכירות של שני הנכסים.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי התביעה דנן נכנסת בגדר המצב הרביעי בו הבירור העובדתי של התביעה לגופה עשוי להקרין על בירור שאלת ההתיישנות, אך אין וודאות בנדון.

כמובן שבסופו של דבר יתכן והתביעה תידחה מחמת הקשיים שעליהם הצבעתי בעבר בדיונים, איך לא אוכל לקבוע כי כבר בשלב המקדמי לא קיימת עילה.

על כן, בזיקה למפורט לעיל, דין הבקשה להידחות.

הטעם לדחייה הוא כי הנתבע "לא התגורר עם אביו הדייר החוזי בדירה הציבורית ברציפות מהתאריך הקובע 8/2009 ועד כניסתו למוסד הסיעודי" (החלטה מיום 30.4.2019).

פרשנות הוראת המעבר עומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים ולשם הכרעה במחלוקת אביא תחילה את לשונה: "הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעתמ (י-ם) 42761-06-13 לונה קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, 9.11.2014, ניתח בית המשפט את הוראת המעבר בדרך זו: "ההסדר הישן יחול, אם ביום 1.8.2009 (להלן גם – המועד הקובע) התגורר דייר ממשיך בדירה ציבורית עם זכאי, והוא גר עִמו ברציפות במשך ארבע שנים – בין לפני המועד הקובע ובין לאחריו". לעמדה זהה ראו פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חיפה) 10069-03-18 חן ארביבי נ' עמידר, 20.9.2018 בסעיפים יט-כב, וכן ראו עת"מ 35717-03-12 אריאל נ' משרד הבינוי והשיכון, 15.7.2012, בפיסקה 40).

פרשנות זו נתמכת טוב יותר בלשון הסעיף ובתכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית (בנוסף איחזור ואציין כי פרשנות זו עולה ממרבית הפסיקה שנסקרה לעיל).

...

האם נדרש רצף מגורים בדירה ציבורית החל מהמועד הקובע בשנת 2009 ועד למועד עזיבת הדייר החוזי, על מנת שדייר בדיור הציבורי יהיה זכאי להמשיך לגור בדירה בה התגורר עם בן משפחתו במעמד של "דייר ממשיך". בסוגיה משפטית זו חלוקים הצדדים ובהתאם לה יוכרע האם יש לקבל את תביעת התובעת לפינוי הנתבע מהדירה בה הוא מתגורר.

את המשמעות הפרקטית מבחינת הזכאות של קרוב משפחה למעמד של דייר ממשיך, ניתן להדגים באמצעות תרשים זרימה: לא לא לא לא כן כן כן כן הנה כי כן ובהקשר הרלוונטי להכרעה בתביעה זו, אני מקבל את הפרשנות המשפטית שנטענה על-ידי ב"כ הנתבע שלפיה ובהתאם להוראת המעבר, די בהוכחת מגורים במועד הקובע ובנוסף תקופת מגורים ברצף של ארבע שנים טרם פטירת הדייר החוזי או מעברו לדיור סיעודי, כדי לקנות זכאות להתגורר בדירה כ"דייר ממשיך".

לאור האמור ובהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים ומאחר שמצאתי לנכון לדחות את הפרשנות המשפטית הנטענת על-ידי התובעת שלפיה נדרש רצף מגורים מלא מהמועד הקובע ועד למועד המעבר של הדייר הזכאי למוסד, נדחית התביעה.

בנסיבות המקרה אני מורה כי התובעת תשלם לנתבע הוצאות שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ₪.

מי שבנה את תוספת הבניה היה אביו, והוא לא מכחיש את ההסכם שנחתם עם אביו.

על כן הורה בית המשפט על מחיקת התביעה תוך שהוא כותב בהחלטתו מיום 26.5.1992 כדלקמן: "לאחר עיון מעמיק בכ. התביעה, המדברת על חלקה 54 בגוש 6685, נוכח העדויות שהוגשו ונשמעו, התצהירים המדברים על חלקה אחרית – 66 באותו גוש, נראה לי שסכויי התביעה קלושים, ועל מנת שלא לשלול מעמידר הזכות לתביעת הנכס בעתיד עליו יושב הנתבע, אני ממליצה, עקב המצב אליו נקלענו, לצדדים להגיע לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט, ובשלב זה אני מורה על מחיקת התביעה." מחיקת התביעה אינה דחייתה, והיא מאפשרת את הגשת התביעה מחדש.

סבור אני שיש לדחות את טענת ההתיישנות שטענו הנתבעים מהסיבות כדלקמן: הנתבעים ביקשו להסדיר את זכויותיהם במקרקעין ולקבל את זכות הדיירות המוגנת שהייתה לאביהם המנוח.

הליך המכר הופסק לאחר שהמקרקעין נרשמו על שם עריית יהוד ונמשך לאחר תיקון הטעות ברשום הזכויות בטבו, ורישום זכויות הבעלות על שם התובעת.

בתמורה הדייר המוגן זכה להגנה על זכויות מגוריו עד לסוף חייו.

...

ולענייננו, סבור אני שאין ליתן לנתבעים סעד מן הצדק מהסיבות כדלקמן: הנתבעים בנו תוספות בנייה ששטחן פי 4 מהמושכר המקורי; הנתבעים ידעו שהתובעת מתנגדת לבנייה ללא היתר, ולמרות התביעה שהוגשה נגד מר סוריאנו בשנת 1991, לא הפסיקו לבנות תוספות בנייה ולבצע שינויים במקרקעין, וזאת עד לשנת 2014 ואף גם בשנת 2017; הפרות תאני החוזה ובנייה מסיבית ומתמשכת של תוספות הבנייה מצד הנתבעים הביאו את התובעת לכדי יאוש מטיפול בתוספות הבנייה שנבנו ללא היתר, על כי התובעת שקלה לפתור את בעיית הפלישות של הנתבעים למקרקעין והפרת חוזה השכירות על ידי מכירת המקרקעין לנתבעים; אין מדובר במשפחות במצוקה, אלא מדובר במשפחות עם אמצעים כלכליים נאים ויפים, ויעיד על כך תיאור הדירות המצוי בחוות הדעת של השמאי לוי; הנתבעים התנהגו בחוסר תום לב מובהק מול התובעת ורמסו ברגל גסה את הוראות חוזה השכירות המוגנת פעם אחר פעם במשך עשרות שנים.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את טענת הנתבעים לסעד מן הצדק.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני מורה לנתבעים ולכל הבאים מכוחם לפנות את המקרקעין הידועים כגוש 6685 חלקה 178, לסלק ידיהם ממנה ולמסור את החזקה בהם לתובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ.