לאחר שקראתי את כתבי הטענות וצרופותיהם, עיינתי במוצגים ובתמונות, שמעתי את הצדדים, העדים וכן השלמת טיעון בעל פה, מצאתי כי דין התביעה להיתקבל, בחלקה;
להלן נימוקי פסק הדין -
הבעלות במכונה -
לטענת הנתבעת, על התובעות להוכיח את בעלותן במכונה שניזוקה, על מנת להראות כי הן אלו אשר זכאיות לפצוי מושא התביעה; אולם, הבעלות במכונה, אינה כבעלות על נכס מקרקעין, או רכב, ואין מירשם, או חובת רישום, של הבעלות על המכונה.
יתרה מכך, לא הוכחשו העובדות המקימות את החזקה:
כך למשל, לא הכחישה הנתבעת את מקום התאונה - דהיינו בחצריהן של התובעות, היכן שהן מפעילות את עסקיהן, לרבות עמדת השטיפה בה הייתה מוצבת המכונה;
גם בחווה"ד שהגישו התובעות ציין השמאי מטעמן, לאחר ביקור במקום, כי התאונה ארעה ב- "מכונת שטיפת רכבים המותקנת בתחנת הדלק מיקה אשקלון"; ואף שמאי הנתבעת ציין זאת בחוות דעתו.
...
לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהגעתי למסקנה כי מר פאקר קיבל ההנחיות לשימוש במכונה, אלא שפעל בניגוד להן, אולי אך משום היסח הדעת, אני מוצא כי האחריות לתאונה רובצת על מר פאקר.
אמנם, יש קושי בהתנהלותן של התובעות בקשר לשאלת הוכחת הנזק, שעה שנמנעו, מסיבות השמורות עמן, מלהציג ראיות בדבר עלות תיקון המכונה, ולו ביחס לתיקונים הראשוניים שנעשו בה (כך ע"פ חווה"ד של שמאי התובעות), עלות המכונה החדשה שלימים נרכשה במקומה, או להסביר מה עלה בגורלה של המכונה שניזוקה;
ברם, משהוגשה חוו"ד נגדית, אני סבור כי יש בכך די על מנת לקבוע את היקף הנזק לתובעות, כפי שנעשה במקרה שנדון ברע"א 7673-23, רולא אבו זיאד נ' איי.אי.ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ (21.12.23) (להלן: "פס"ד אבו זיאד"), שנזכר גם בסיכומי התובעות, שם נקלע הניזוק לקושי ראייתי ולא הציג תימוכין לעלות התיקון בפועל וביקש להסתמך על האמור בחווה"ד הנגדית, שם נקבע כך:
"מבוטחת הביאה הוכחה לכאורה באשר לנזק שנגרם לרכבהּ בדמות חוות דעתו של המומחה השני. אמנם, חוות דעת זו אינה מלמדת על שוויו של הנזק שנגרם לרכב בפועל, אשר מסתכם בעלות תיקונו של הרכב, אך היא מציגה את אומדנו של הנזק מפיו של עד מומחה – בדיוק כפי שנעשה בחוות הדעת שערך המומחה הראשון. חוות דעתו של המומחה הראשון, שכאמור נערכה לבקשת המבטחת והוגשה לבית המשפט מטעמה לביסוס עמדתה, מהווה הודאה שילוחית אשר נזקפת לא רק לזכותה של המבטחת, אלא גם לחובתה .... .... בנסיבות אלו, הנזק הראייתי לו אחראית המבוטחת אינו עולה לכדי דמי השיפוי במלואם – שכן, לית מאן דפליג כי המבוטחת זכאית לדמי שיפוי בגין הנזק אשר נגרם לרכבהּ באירוע מושא התביעה. הנזק הראייתי לו אחראית המבוטחת שווה לפער שנפער בין חוות דעת המומחים".
משכך, נוכח מחדליהן של התובעות לעניין הוכחת היקף הנזק, יש לאמץ את ממצאיו של השמאי מטעם הנתבעת ולהעמיד את הנזק לתובעות ע"ס של 22,392 ₪ בלבד.
סיכומו של דבר -
משהגעתי לכלל מסקנה כי לא נסתרה החזקה לפיה התובעות הן הבעלים של המכונה, וכי מר פאקר נושא באחריות לגרימת התאונה, יש לקבל התביעה בחלקה, עד לגובה הנזק המאושר בחווה"ד הנגדית;
לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות סך של 22,392 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, סך של 826 ₪ בגין אגרת משפט, סך של 300 ₪ בגין הוצאות בטלת העד שנפסקו בדיון וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 4,763 ₪.
