זכויות בעלות במקרקעין שהופקעו מכוח חוק הרכישה

התובעים טוענים, בתמצית, כי אין מדובר בנכסי נפקדים וכי הקנייתם לנתבעים נעשתה לפיכך שלא כדין, שכן המקרקעין לא היו בבעלות מישפחת חסן, אשר הוכרו כנפקדים, אלא בבעלות סבם המנוח, אשר רכש אותם כאמור בהסכם המכר, ועוד קודם לכן היה בעל זכויות מכוח חזקה ועיבוד רצוף משך תקופה העולה על עשר שנים ובהתאם להוראות חוק הקרקעות העותומני.

המחצית השנייה של המקרקעין (זכויותיו של חוסין) הופקעה ביום 21.7.1954 מכוח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג – 1953 (להלן – חוק הרכישה).

...

בראשית הדברים אציין כי חלק לא מבוטל מטענות הנתבעים בבקשתם לסילוק על הסף, אין בידי לקבל.

לאחר שאמרנו את הדברים שלעיל, סבורני כי טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה להצהרה על זכויות התובעים במקרקעין, טענה המבוססת על תקיפת הקניית המקרקעין לאנ"נ ולרשות הפיתוח, בדין יסודה, ולפיכך דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל מטעם זה. מעיון בטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהמקרקעין רשומים מזה עשרות בשנים בבעלות רשות הפיתוח.

ככל שהתובעים חפצים ללכת בנתיב זה (העומד בסתירה לטענתם הבסיסית כי הנכס איננו נפקד), עליהם לפנות לאנ"נ להפעלת סמכותו ושיקול-דעתו, כאשר תקיפת החלטתו בבקשה מעין זו איננה בסמכות בית משפט זה כי בסמכות בג"צ. המסקנה מכל המקובץ היא, כי דין התביעה להידחות על הסף בגין התיישנות, וכך אני מורה.

תשובת המדינה: בתשובתה לתגובת התובעים שבה המדינה ומפנה לפסיקה אשר קבעה כי הילכת ארידור חלה גם ביחס לתביעות שהוגשו בגין הפקעות לפי חוק הרכישה, בטרם חקיקת חוק ההתיישנות, ומכאן שהיא חלה על תביעה זו. אשר לטענות התובעים בעיניין סעיף 8 חוק ההתיישנות, המדינה טוענת כי אין לו תחולה במקרה דנן, מקום בו הזכות של המנוח תאופיק היתיישנה זה מכבר, ולתובעים עמדה רק תקופת המעבר שנקבעה בהילכת ארידור.

בהילכת ארידור נקבעה תקופת מעבר של שלוש שנים במהלכה, כך נקבע, אין לקבל טענות היתיישנות ביחס לתביעות לפצויי הפקעה שיוגשו, וזאת נוכח אי-הבהירות המשפטית בסוגיית היתיישנות תביעות לפצויי הפקעה כפי ששררה קודם לכן, ואנטרס ההסתמכות של בעלי זכויות כאמור.

כך, בעיניין תומא נדחתה הטענה כי הילכת ארידור איננה חלה על הפקעה שבוצעה בשנת 1953, מכוח חוק הרכישה, תוך שנפסק כי הילכת ארידור חלה אף על הפקעה מעין זו. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, תוך דחיית טענות זהות לאלה שמעלים התובעים באשר לאי-תחולת חוק ההתיישנות, בע"א 6731/19 עיזבון המנוח מוחמד עבד אלרחמאן אבו ראס נ' רשות מקרקעי ישראל (24.2.21).

...

סבורני כי אף את טענה זו אין לקבל.

המסקנה מהמקובץ היא כי תביעת התובעים התיישנה.

משכך, אני מקבלת את בקשת המדינה ומורה על דחיית התביעה על הסף בשל התיישנותה.

אוסיף כי סעיף 3(ב) לחוק הרכישה קובע הוראות נוספות לגבי אפשרות של מסירת זכויות במקרקעין חלופיים, וכך נאמר: שימש הנכס הנרכש לחקלאות, והיה מקור פרנסתו העקרי של בעלו ואין לו קרקע אחרת כדי מחייתו, חייבת רשות הפיתוח לפי דרישתו, להציע לו נכס אחר, בין בבעלות ובין בחכירה, כפיצויים מלאים או חלקיים, רשות מוסמכת, שתתמנה לכך על ידי השר, תיקבע את סוג הנכס המוצע, מקומו, שיטחו, ובמקרה של חכירה - תקופת החכירה (ובילבד שלא תפחת מ-49 שנה), ושווי הנכס, הן לענין חישוב הפיצויים והן לענין סיפוקו כדי מחייה - הכל בהתאם לכללים שייקבעו בתקנות.

נוהל זה נועד לתמרץ בעלי זכויות שהופקעו מכוח חוק הרכישה לוותר על התדיינויות משפטיות ולהגיע לפשרה מיטיבה עם הרשות (ראו ע"א 7925/09 הנ"ל; ת"א 5154-11-15 זנד נ' מדינת ישראל (25/8/2016)).

...

כמו כן אני קובע כי החלקות המוסדרות הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים על פי חוק נכסי נפקדים בטעות.

עם זאת, לאור הוראות סעיפים 17 ו- 18 לחוק נכסי נפקדים, אני קובע כי התובעים זכאים רק לתמורת הנכסים.

מאחר והצדדים לא ערכו חישוב מלא של הפיצוי המגיע, אני מורה לצדדים להגיש תוך 30 יום את חישוב הפיצויים על פי הוראות פסק דין זה. ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה על חישוב משותף, יגיש כל צד, תוך אותו מועד, את החישוב על פי עמדתו.

בכל מקרה, קיים שהוי בהעלאת הטענה בעיניין ההפקעה, שכן, כבר בתביעה הראשונה בשנת 2012 העלתה המדינה את עניין הפקעת המקרקעין והתובע לא עשה דבר, ובשנת 2016 הסתיימה תקופת המעבר לפי הילכת "ארידור". תגובת התובע לבקשה לסילוק התביעה על הסף סעיף 1 לחוק רכישת מקרקעים, קובע: ""בעלים'" של נכס נרכש, פרושו - מי שהיו ערב תאריך הרכישה בעלי הנכס או בעלי זכות או טובת הנאה בו, לרבות מי שבא תחתיהם".

בפרשת דינר, כב' השופטת בייניש הוסיפה וקבעה, "...כאמור לעיל, הסדר ההפקעות הקבוע בחוק הרכישה הוא הסדר ייחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו וספק אם ניתן להחיל לגביו את כל הכללים שנקבעו בנוגע להפקעות לפי פקודת הקרקעות... בהיתחשב בתכליותיו של חוק הרכישה ובאופיין של הוראותיו מקובלת עלינו גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה היא בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות, אם וככל שנותרה זיקה כזו בהיתחשב בהעברת המקרקעין לרשות הפיתוח לפני שנים כה רבות..." (ההדגשות אינן במקור; ראו עוד: ע"א 6288/98 עזבון המנוחה פדואה כליל נ' רשות הפיתוח; ניתן ביום 3.1.2010).

...

בפסק הדין שניתן על ידי סגנית הנשיא (כתוארה אז), כב' השופטת דברת, ביום 11.8.2015, נקבע כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, ודינה של התביעה לדחייה, מאחר שהתביעה אינה מגלה עילה והיא נגועה בהתיישנות ושיהוי.

מקובלת עלי טענת המדינה כי קביעתה של כב' השופטת דברת בתביעה השנייה בעניין בעל הזכויות במקרקעין, יוצרת מניעות והשתק מצד התובע לטעון פעם נוספת כי חרף האמור הוא בעל הזכויות.

בפרשת דינר, כב' השופטת בייניש הוסיפה וקבעה, "...כאמור לעיל, הסדר ההפקעות הקבוע בחוק הרכישה הוא הסדר ייחודי וחד פעמי בעל היגיון ומטרות משלו וספק אם ניתן להחיל לגביו את כל הכללים שנקבעו בנוגע להפקעות לפי פקודת הקרקעות... בהתחשב בתכליותיו של חוק הרכישה ובאופיין של הוראותיו מקובלת עלינו גישתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הזיקה שנותרה לבעל המקרקעין שמקרקעיו הופקעו מכוח חוק הרכישה פחותה היא בהשוואה למקרקעין שהופקעו בהתאם לפקודת הקרקעות, אם וככל שנותרה זיקה כזו בהתחשב בהעברת המקרקעין לרשות הפיתוח לפני שנים כה רבות..." (ההדגשות אינן במקור; ראו עוד: ע"א 6288/98 עיזבון המנוחה פדואה כליל נ' רשות הפיתוח; ניתן ביום 3.1.2010).

השופטת ד' ברק-ארז: עניינה של העתירה שבפנינו במקרקעין שהופקעו בשנת 1953 מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה).

בהקשר זה טוענים העותרים כי יש להחיל על עניינם את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: הילכת קרסיק) לפיה כאשר המטרה הציבורית שבגינה הופקעו המקרקעין אינה מתקיימת עוד, ככלל דין ההפקעה להתבטל ובעל המקרקעין שהופקעו זכאי להשבתם בכפוף לחריגים ולכללים שונים שיש לגבשם.

...

לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה בשל כך שהפקעת המקרקעין בשנת 1953 בוצעה כדין.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, אנו סבורים כי אין מוצא מדחייתה.

סוף דבר: העתירה נדחית.